להעניק לה גיבוי מול מתקפות הברנז'ה. שרת התרבות והספורט מירי רגב
להעניק לה גיבוי מול מתקפות הברנז'ה. שרת התרבות והספורט מירי רגבצילום: פלאש 90

רק שמחתם של השרים החדשים שנכנסו למשרדיהם המתיקה במעט את תחושת החמיצות הכללית שליוותה את הקמת הממשלה.

פרט להיותה ממשלה צרה, הממשלה הנוכחית מתחילה את הדרך בחשדנות הדדית בין מרכיביה. אביגדור ליברמן, מנחם רהט וחנן קריסטל מאוחדים בדעה שמפלגת הבית היהודי, חרף הישגיה במשא ומתן, חיה בממשלה זו על זמן שאול. בהזדמנות הראשונה, ברגע שבוז'י הרצוג יאמר רוצה אני, נתניהו יבעט אותה החוצה. מנגד, נתניהו גם לא יוכל להתעלם מהתמונה שצולמה ביום ירושלים, שצירפה את שר החינוך החדש עם שר החינוך לשעבר גדעון סער ועם השר לשעבר והח"כ הפשוט והמאוכזב בהווה גלעד ארדן - רמז די עבה לכך שמתגבשת אופוזיציה רצינית לבנימין נתניהו. גם ש"ס והבית היהודי מסתכלות זו על זו בחשדנות שנקנתה ביושר, ומשום שבין שתי המפלגות מתקיימת תחרות אמיתית על מאגר קולות משותף.

המינויים לתפקידי שרים שביצע נתניהו מתוך הליכוד מבשרים אף הם התבצרות מול מרכיבים אחרים של המחנה הלאומי. הפקדת משרד הקליטה בידי זאב אלקין עשויה לכרסם בגרעין העולים הקשה שנותר לאביגדור ליברמן. המינוי של ציפי חוטובלי לסגנית שר החוץ אמור לאותת לציבור הדתי-לאומי שההעפלה מעבר לתקרת הזכוכית - למשרות כמו נשיא, יו"ר כנסת וכעת במשרד החוץ - מתאפשרת רק במסגרת הליכוד.

למרות תנאי הפתיחה הגרועים, כדאי לחברי הממשלה לשנן את אמירתו הידועה של בנימין פרנקלין, ממדינאיה הבולטים של הקונפדרציה האמריקנית בימי מלחמת העצמאות נגד בריטניה: או שנהיה תלויים זה בזה, או שנהיה תלויים (על ידי הבריטים) זה לצד זה. האמירה הזאת מוצדקת לא רק משום שמדובר בממשלה צרה שכל עריקה ממנה פירושה הפלתה, אלא משום שכל השותפות בקואליציה יישאו במחיר הכישלון אם הממשלה תתפרק מהר מדי. כישלון כזה יוכיח שממשלה לאומית איננה מסוגלת לשלוט, והשמאל יתחיל את מערכת הבחירות הבאה עם מקדמה רצינית.

על מנת להישאר בשלטון תקופה סבירה ולהצדיק את בחירתם מחדש, מרכיבי הממשלה יצטרכו לאפסן את צרות העין ולגלות פרגון הדדי בין השרים. כאן הייתי ממליץ ללמוד מהשמאל, שגם כאשר שלט בממשלה צרה - או בימי אהוד ברק בממשלת מיעוט וממשלת מעבר - לא היסס לחתור להגשמת סדר יומו הפוליטי. ממשלה שמתנהגת בשפיפות זורעת דמורליזציה בתוך עצמה ובתוך ציבור תומכיה. עליה לשעוט קדימה, ושידברו כולם גם על תוכניותיה השנויות במחלוקת.

בוז'י הרצוג מבטיח מלחמת חורמה מול כל ניסיון לפגוע בבית המשפט העליון? אדרבה, זו סיבה להעניק לאיילת שקד את כל הגיבוי. ושקד, ייאמר לזכותה, כבר שטחה את האני מאמין שלה בכנס לשכת עורכי הדין באילת. לא אומר שאני שלם עם כל התוכניות של משה כחלון, אבל חייבים לשים את הספקות בצד וללכת על המטרה שלשמה הוא נבחר - הוזלת מחיר הדיור ועידוד התחרות במשק הישראלי. שרת התרבות מירי רגב תבקש לממש את מדיניותה ולמנוע הכפשה של מדינת ישראל על ידי מיזמים תרבותיים הממומנים על ידי ממשלת ישראל. כאשר הקליקה התרבותית תצווח על סתימת פיות, אסור להפקיר את רגב בידי המבקרים הקולניים ולהתייפייף מולם, אלא יש להעניק לה את כל הגיבוי.

זוהי ממשלת אופניים קלאסית: אם הרוכבים ייסעו קדימה, היא תשרוד ואולי תתייצב ותתרחב. עמידה במקום ונטרול הדדי רק יובילו להתרסקות מהירה.

זו לא השיטה, זו התרבות הפוליטית

לנוכח קשייה הצפויים של הממשלה החדשה, כבר השמיעו ראש הממשלה ויו"ר הכנסת את התירוץ שלא הממשלה אשמה אלא שיטת הממשל. ההצהרות הללו אמורות להיות פיתוי נוסף להרצוג להצטרף לקואליציה כדי לספק את הרוב המאסיבי הדרוש לשינוי המתבקש בשיטת הממשל. אביגדור ליברמן, שכל הזמן דרש לשנות את השיטה, בוודאי מגחך על התעוררותו המאוחרת של ראש הממשלה לחשיבות הנושא.

אינני מכחיש שלפעמים דרושים שינויים בשיטה. העלאת אחוז החסימה הייתה צעד מתבקש, גם כאשר המחנה הלאומי שילם עליה בבחירות האחרונות, ועוד יותר בבחירות 1992 - שהעלו לשלטון את ממשלת אוסלו. כאשר ביפן מאסו בשיטה שעל פיה אזורי הבחירה הכניסו ארבעה מועמדים, והחליפו אותה בשיטה שעל פיה כל אזור בחירות מכניס נציג אחד - התרומה ליציבות השלטונית הייתה חיובית.

מצד שני, יש להזהיר מפני הנטייה לייחס לשיטת ממשל כזו או אחרת כוחות מאגיים. משה ארנס מקונן על ההידרדרות שחלה בליכוד מאז ימיו של בגין - אז כולם הבינו שבגין הוא הקובע מי יהיו שרי המפלגה, לעומת גישת התפוס כפי יכולתך שהתגלתה במשא ומתן הנוכחי. ארנס מציע שינוי רדיקלי של השיטה על פי מודל איטלקי, אבל לא מדובר בשיטה אלא בנסיבות. איך אפשר להשוות בין המצב כיום ובין מצבן של מפלגות שהונהגו על ידי מנהיגים כריזמטיים כמו בגין - שגם יכלו לחלק משרות ממשלתיות לתומכיהם בימים שלפני התנועה לאיכות השלטון. אי אפשר להשוות את ישראל של פעם, שפעלה על פי רוח קולקטיבית, לישראל המופרטת של היום המקדשת את הקידום האישי.

כאשר משתנה התרבות הפוליטית, גם הדשא של השכן מצהיב. בריטניה הסתדרה יפה עם שיטת בחירות שנועדה ליצור ממשלה עם רוב ואופוזיציה, גם במחיר של ייצוג יתר או תת ייצוג למפלגות מסוימות - כפי שאירע בבחירות האחרונות. המשטר הנשיאותי האמריקני עלול להעניק את מפתחות השלטון בידי נשיא אשר (כמו בבחירות 2000) זכה לפחות קולות מיריבו. האם אפשר לתאר לעצמנו את הציבור הישראלי, ובמיוחד את המחנה המובס, משלים עם שיטה כזאת?

הנכונות בבריטניה ובארצות הברית להסכים לעיוותים בייצוג נבעה מהתחושה שגם כאשר המפלגה היריבה עולה לא מדובר באסון, וההבדלים ביניהן אינם כה משמעותיים. נוכח הקיטוב הגובר במדינות אלו, גם השיטות שפעם היו מופת ליציבות ולמשילות נכנסו למשבר.