בעוד תשומת הלב התקשורתית נתונה למכה שספגו משפחות הפשע של אזור המרכז, את המכה הקשה באמת ספגה דווקא פשיעה מאורגנת אחרת, עצומת ממדים ומשמעותית הרבה יותר: ניסיונות הבדואים להשתלט על אדמות הדרום.
בדרום הפרוע של ישראל עושה האוכלוסייה הבדואית כמעט ככל העולה על רוחה, לפחות בכל הנוגע לחוקי תכנון ובנייה ולשוד אדמות מדינה. מעט ניסיונות האכיפה של המדינה, שמסתיימים בדרך כלל במהומות ובפצועים, נעשים בתוך היישובים הבדואיים הגדולים ובמקרים קיצוניים במיוחד כמו בנייה בשטחים שנועדו למבני ציבור. מחוץ ליישובים המוסדרים לא נעשה דבר, והשבטים הנודדים בונים בתי קבע היכן שלבם חפץ.
את האמת, החשש הגדול של כוחות הביטחון ורשויות החוק מעימות אלים עם האוכלוסייה הבדואית, עטפה המדינה ברבות השנים ברטוריקה של התחשבות בזכויות של הבדואים על אדמות הנגב. אותן זכויות שהיא עצמה מכחישה בבתי המשפט מזה עשרות שנים. מונעת מהפחד, ובחסות רטוריקה שקרית ומתחסדת, זוכים הבדואים למתנות חינם מפליגות מהמדינה בדמות שטחי קרקע ענקיים לכל משפחה שניאותה לבנות את ביתה ביישובים המוסדרים.
השיא נרשם לפני ארבע שנים, כאשר מתוך רצון להסדיר אחת ולתמיד את נושא היישובים הבדואיים, צעד הכרחי לתוכניות הפיתוח הגדולות המתוכננות בנגב, פרסם משרד ראש הממשלה את מתווה פראוור - התוכנית שהכין ראש האגף לתכנון מדיניות במשרד ראש הממשלה, אהוד פראוור - ועל יישומו הופקד הנסיך הנאור של הליכוד, השר דאז בני בגין. המתווה כלל הכרה חלקית בתביעות הנרחבות של הבדואים על קרקעות הנגב, הכרה בחלק מהיישובים הבלתי חוקיים ופיתוח מואץ שלהם בתקציבים ממשלתיים, ופינוי של כמה אלפי משפחות מרחבי הנגב אל אותם יישובים. לא אל בנייה רוויה חלילה, אלא תמורת נחלה באותם היישובים. בשנת 2011 אישרה ממשלת נתניהו את המתווה, למרות התנגדות שרי הימין. אך התפרעויות אלימות של הבדואים שבאו בעקבות החלטת הממשלה, הביאו את השר בגין שנתיים מאוחר יותר לגנוז את התוכנית.
וטוב שכך. בעיקר בגלל שהתוכנית הבאה להסדרת היישובים הבדואיים בנגב תיעשה לאחר שבית המשפט העליון ניפץ השבוע את אגדת הזכויות הבדואיות על הקרקע.
התקדים שנרשם השבוע הוא על שם משפחת אלעוקבי מהשבט הבדואי אל-עראקיב, שתבעה לעצמה חלקות קרקע נרחבות מדרום לרהט, ועוד כמה חלקות מצפון לנתיבות. הקרקעות הללו עברו לרשות המדינה באופן פורמלי ב‑1954, כאשר המדינה הצעירה הפקיעה אזורים נרחבים בנגב מבלי לברר לעומק את סוגיית הבעלות עליהם. בשנת 1971 החל באדמות הנגב הצפוני הליך הסדר מקרקעין לפי פקודת הסדר זכויות במקרקעין, ואבי משפחת אלעוקבי תבע במסגרתו את אותן קרקעות, ונדחה. לפני תשע שנים הגישו יורשיו תביעה לבית המשפט המחוזי בבאר שבע, מגובים בחוות דעת מפורטת של פרופסור אורן יפתחאל מאוניברסיטת באר שבע, גיאוגרף ופעיל שמאל קיצוני.
במשפט שהתנהל במשך יותר מחמש שנים, התבררו טענות היסטוריות ומשפטיות תקדמיות הנוגעות לזכויות הבדואים על אדמות הנגב בכלל. כשבסופו קבעה סגנית נשיא בית המשפט, השופטת שרה דוברת, כי בטענות הבדואים אין ממש, הייתה זו מכה קשה לא רק למשפחת אלעוקבי אלא גם לארגוני השמאל שליוו את ההליך המשפטי. מכיוון שאת מסקנותיה של השופטת דוברת אשררו השבוע שלושה שופטי בית המשפט העליון, אסתר חיות, אליקים רובינשטיין ואפילו סלים ג'ובראן, נראה כי בפעם הבאה שממשלה ישראלית תרצה להעניק לבדואים הסדרי קרקע נדיבים, היא לא תוכל להיתלות בפשרה על זכויות אלא רק בכניעה לאיום באלימות.
בתי המשפט סמכו את ידיהם על ממצאיה של הגיאוגרפית פרופ' רות קרק מהאוניברסיטה העברית, שמסרה חוות דעת מפורטת מטעם המדינה. את חוות הדעת המנוגדת שהגיש פרופ' יפתחאל, כינה בית המשפט המחוזי "מגמתית", ואילו "חוות דעתה של פרופ' קרק הייתה מפורטת ויסודית והסתמכה על מקורות היסטוריים מהימנים". בית המשפט קבע כי התנהלותו של פרופ' יפתחאל הותירה תחושה לא נוחה ופגמה במהימנותו. השופטת הוסיפה כי במהלך חקירתו הנגדית התברר כי יפתחאל הסתמך על מקורות מבלי שקרא אותם, ציטט באופן מגמתי חלק מהמקורות שעליהם התבסס והתעלם ממקורות שלא תמכו במסקנה שביקש להציג.
קביעה חשובה של בתי המשפט הייתה כי בתקופת המנדט, ואף בתקופת השלטון העות'מאני, לא ניתנה לבדואים אוטונומיה לחלק ביניהם את אדמות הנגב. הם דחו גם את הראיות שהציגו התובעים לכך שבשלהי התקופה העות'מאנית עשו הבדואים בקרקעות הנגב כבשלהם. "המערערים מבקשים להיבנות מהחולשה השלטונית שאפיינה את התקופה העות'מאנית בכל הנוגע לשטחי הנגב ולפרשה כמתן אוטונומיה לשבטים הבדואים שחיו באותו אזור", נכתב בפסק הדין. "ואולם, גם אם המקורות שאליהם הפנו המערערים יש בהם כדי ללמד על קושי לשלוט בטריטוריה זו, אין להסיק מכך על מתן האוטונומיה הנטענת".
בקביעה עקרונית אחרת דחו בתי המשפט את טענת הבדואים לפיה גם התיישבות נוודית או נוודית למחצה (התיישבות שנודדת בתוך תא שטח אחד על פי עונות השנה), יכולה להיחשב לפי חוק הקרקעות העות'מאני כמקום יישוב.
בתי המשפט דחו גם את הטענות המשפטיות העקרונית שיש לספק לבדויים זכויות בקרקע מכוח האמנה ל"עמים ילידיים", אשר מקנה לאבוריג'ינים באוסטרליה ולאינדיאנים בקנדה זכויות על שטחים נרחבים. בין השאר קבעו השופטים כי לפחות חלק מהבדואים הגיעו לאזור בתקופה העות'מאנית ואין מדובר באדמה שהופקעה מהם על ידי כיבוש של שלטון זר, ולכן הם אינם יכולים להיחשב ל"עם ילידי". ומכל מקום, ישראל אינה חתומה על האמנה והיא אינה מחייבת אותה.
מסקנת השופטים הייתה כי הטענות של אלעוקבי אינן מקנות להם בעלות על הקרקע או זכאות לפיצויים כלשהם. אבל אף על פי כן, הרטוריקה של הצורך לבוא לקראת הבדואים סיימה את פסק דינם של שלושת שופטי העליון, כמו גם של השופטת המחוזית. הגדיל לעשות השופט ג'ובראן שקרא לפעול בהקדם "למציאת דרך שבה יהיה ניתן להסדיר את זכויותיהם (של הבדואים) באותן אדמות" - זכויות שהוא עצמו קבע כי אינן קיימות.
פמליה קשוחה
התופעה המכוערת של הליווי האלים של אדמו"רי החסידויות הגדולות מוכרת לכל מי שאיתרע מזלו ומצא את עצמו בדרכה של שיירה כזו. המון חסידים שועט ומפנה בגסות ובאלימות את דרכו של האדמו"ר. השבוע הסתיים מקרה שכזה, קיצוני במיוחד, בהרשעת חסיד בעלז אלים במיוחד בבית משפט השלום בפתח תקווה.
לפני שנתיים וחצי הגיע לבית החולים בילינסון האדמו"ר מבעלז ברכבו, בליווי שישה כלי רכב ובהם חסידיו. הנאשם נהג באחד הרכבים. למכוניתו של האדמו"ר היה אישור כניסה לחניית בית החולים, ואילו יתר הרכבים הורשו להיכנס כדי להוריד את החסידים בסמוך למבנה בית החולים. משהבחין מאבטח בית החולים כי מכוניות החסידים עומדות בחניית האמבולנסים ברחבת בית החולים, ביקש מהם לפנות אותן מהמקום. כל הרכבים הוצאו מהחנייה, פרט לאותו חסיד שהשאיר את מכוניתו בחניית האמבולנסים, וחרף פניית המאבטח אליו התעלם ונכנס לבית החולים. בתגובה הציב המאבטח מחסום מתכת בחזית הרכב.
כשיצא האדמו"ר מבית החולים, מלווה בפמלייתו, פנה המאבטח אל החסיד וביקש ממנו להציג תעודה מזהה, אך הנאשם השיב כי אין ברשותו תעודה. אז נעמד המאבטח לפני המחסום וניסה למנוע את יציאתו של החסיד מהחנייה. חסידים אחדים מפמליית האדמו"ר חשו לעזרת חברם והסיטו את המחסום תוך שהמאבטח מחזיק בו ומנסה למנוע את יציאתו של החסיד. המחסום נפל, אבל המאבטח לא התייאש ונעמד מול רכבו של החסיד, תוך שהוא מדווח ברשת הקשר על התקרית ומבקש עזרה. אבל אז החל רכבו של האדמו"ר לנוע. והחסיד, שרצה להיצמד אל רכב האדמו"ר, החל לנסוע אחריו תוך שהוא מנסה לעקוף את המאבטח, אך מראת הרכב פגעה בו. לא רק החסיד הצטיין בדבקותו, כך גם המאבטח שהתאושש ומיהר לעמוד בין מכוניתו של החסיד לזו של אדמו"רו. החסיד צעק לעברו "אני דורס אותך", ואף עמד בדיבורו. המאבטח נמחץ בין רכב החסיד לרכב האדמו"ר. התקרית הסתיימה בעוד אדם אחד שנדרס על ידי החסיד, והאדמו"ר נאלץ להמשיך בדרכו כשרק שישה רכבים מלווים אותו.
השבוע, כאמור, הורשע החסיד בנהיגה בפזיזות ותקיפת עובד ציבור. גזר דינו יינתן בהמשך.