כמה סמלי שהרב לוינגר נפרד מאיתנו דווקא בימים שבהם אנו מציינים בהלל ובהודאה את נס מלחמת ששת הימים.
הרב לוינגר היה האיש שידע לתת משמעות מעשית לנס הגדול הזה, להוציא מהכוח אל הפועל את האהבה והכיסופים שחש עם ישראל בהמוניו לחבלי ארץ ישראל שזכינו לשוב אליהם. הרב לוינגר, אבי תנועת ההתנחלות, האמין וביטא בכל הנהגותיו שלא "שטחים" כבשנו, אלא אל נחלת אבותינו חזרנו.
האמת הגדולה הזאת, בה הדביק המונים, המשיכה לבעור בו כל חייו, וגם בטקס קבלת פרס מוסקוביץ', כשבקושי רב עלה לבמה, נתמך בידי בנו, סחף את הקהל כולו בשיר "לך אתן את הארץ הזאת".
זכיתי, והרב לוינגר היה המורה והמדריך הראשון שלי בתחום הפעילות הציבורית.
זכיתי למאות ואולי אלפי שעות של ישיבות ארוכות ומעמיקות במחיצתו, ואם אני מנסה לתמצת את המסר המרכזי שלמדתי ממנו הרי זו ההדרכה, אותה סיפר שקיבל מהרב צבי יהודה זצ"ל, שבפעילות הציבורית יש "לשזור את משזרת הכוחות החיוביים". ובעברית פשוטה: לאסוף ולחבר את כל מי שנכון להטות כתף, בלי לבחון בציציות, בכיפה, בעדה או במפלגה. יותר מכך: לחפש ולהאיר בכל אחד את הנקודה שממנה הוא מסוגל להתחבר לחברון ולארץ ישראל, ומשם, מאותה נקודה, להפכו לשותף.
חשוב להבהיר: לא מדובר בטכניקה או בטקטיקה, אלא באמת גדולה שהרב לוינגר האמין בה ונשא אותה. הוא האמין בעם ישראל: שוב ושוב ציטט באוזנינו את דברי הרב קוק זצ"ל לפיהם "מקהלות רבבות עמך בית ישראל" עולים לעין ערוך על היחידים, "ישרים, צדיקים, חסידים וקדושים" ככל שיהיו. הוא האמין שארץ ישראל שייכת לעם ישראל כולו. לכן לא ויתר ואף ראה ערך של ממש בניסיון לחבר אליה ציבורים שונים ומגוונים. הרב לוינגר, שמוכר כמי שידע לא פעם לפרוץ דרך ואף לצעוד לבדו מתוך אמונה בצדקת דרכו, ראה ערך אמיתי ופנימי גם בדעת הקהל, לא משום שחיפש את מתחם הנוחות, אלא מתוך אהבה וכבוד לקהל הזה, הלא הוא "מקהלות רבבות עמך בית ישראל".
הרב לוינגר ורעייתו-שותפתו הרבנית מרים הקימו משפחה לתפארת, ספוגה ושופעת ערכים ומסירות נפש. אבל, כפי שלימדונו חז"ל, "עיקר תולדותיהם של צדיקים – מעשים טובים".
מאות יישובים, מאות אלפי "מתנחלים" והמוני בית ישראל הפוקדים את עיר האבות ומטיילים ברחבי יהודה ושומרון מתוך אמונה ש"לנו לנו ארץ זאת" – הם עיקר תולדותיו של הרב לוינגר.
יהיה זכרו ברוך.