השבוע נפל דבר. מאבקם של עובדי כימיקלים לישראל (כי"ל) נגד כוונת ההנהלה לפטר מאות מהם הפך פתאום למאבקו של אזור הדרום כולו.
שתי ערים ומועצה מקומית - דימונה, ערד וירוחם - החליטו להשבית את השירותים העירוניים לאות הזדהות עם העובדים. ראש עיריית דימונה, בני ביטון, אשר הוביל את המהלך, הבהיר כי הוא מצפה משר האוצר ומראש הממשלה להביא באופן המהיר ביותר לפתרון המשבר בכי"ל.
ההתייצבות של ראשי הרשויות בנגב ותושבים רבים לימינם של עובדי כימיקלים לישראל אינה מובנת מאליה. עובדי התשלובת הם מהעובדים המבוססים יותר בנגב. רמות השכר שלהם גבוהות בהרבה מהממוצע באזורים הללו, והקביעות שהם נהנו ממנה לאורך שנים לא הייתה נפוצה במפעלים ובסקטורים אחרים. אולם מי שהקשיב היטב לדבריו של ביטון, ולדבריהם של מנהיגים נוספים מאזור הדרום, יכול היה למצוא רמז לאינטרס שהוביל להזדהות עם מאבק העובדים. בדבריו בישיבת מועצת העיר דימונה, בה הוחלט על שביתת ההזדהות, הסביר ראש העיר כי "מדובר בכמעט 30 אלף אנשים שמתפרנסים מכי"ל שהיא מנוע צמיחה של הנגב. בזכותם דימונה נמצאת בדרג הרביעי באשכול הסוציו-אקונומי ובאשכול הכנסה נמצאת במקום השביעי".
דבריו של כהן מבהירים את הלחץ בנגב. אותם עובדים, אלו שמשתכרים משכורות טובות יותר מחבריהם ונהנים מיציבות תעסוקתית גדולה יותר, הם אלו שמניעים את כלכלת הנגב. הם הלקוחות הטובים יותר של הקניונים ומרכזי הקניות, הם אלו שיכולים להרשות לעצמם לצרוך שירותים שרבים אחרים מתפרנסים מהם. למעשה, מעגלי הפרנסה התלויים במפעל גדול ומשגשג דוגמת מפעלי ים המלח ויתר מפעלי כי"ל בדרום, רחבים הרבה יותר ממספר התושבים שמתפרנסים ממפעלים אלו במישרין ובעקיפין (דרך העסקה קבלנית כזו או אחרת).
השביתה הארוכה בכי"ל, אשר נכנסה כבר לחודש הרביעי, מדאיגה מאוד את ראשי הרשויות ומנהיגי הציבור בדרום. תקופה ארוכה כל כך שבה קבוצת העובדים החזקה הזאת לא מקבלת משכורת ונאלצת לרדת משמעותית ברמת החיים, לא יכולה שלא להשפיע על מעגלים רחבים הרבה יותר. שביתה ארוכה כזו בכי"ל היא מכה כלכלית לאזור הדרום כולו.
בנוסף לכך, בדומה לעובדים, גם ראשי הרשויות מודאגים מהאפשרות שפיטורין יהפכו לאופציה לגיטימית בתשלובת כי"ל. מצב התעסוקה בדרום הוא כזה שמקשה מאוד על עובדים שאיבדו את מקום עבודתם למצוא עבודה חדשה. הזמן הממוצע החולף מרגע איבוד מקום העבודה ועד למציאת עבודה חדשה ארוך הרבה יותר באזורים אלו מאשר במרכז. הצטרפות מעגלי עובדים חדשים לקבוצת העובדים הנזקקת מפעם לפעם לחפש מקום עבודה חדש תקשה עוד יותר על מצב התעסוקה בדרום. גם פיטורים בהיקף מצומצם יחסית לגודלה של כי"ל עלולים להביא לעלייה ניכרת בשיעור האבטלה באזור.
נכון לרגע כתיבת שורות אלו, נראה שפתרון למשבר בכי"ל אפשרי. אבל עד שלא ייחתם הסכם והתשלובת תחזור לפעול, תמשיך לאיים חרב ההאטה מעל אזור הדרום כולו.
שכירות לא הוגנת
שר האוצר הנכנס, משה כחלון (כולנו), מבקש לקדם את הצעת החוק לשכירות הוגנת, כך דווח ביום שלישי השבוע. הצעת החוק מבקשת לקבוע שורה של הסדרים בשוק השכירות, ובראשם הגבלת האפשרות להעלות את שכר הדירה. בדיונים שנערכו בצמרת האוצר הוחלט כי החוק יקודם במהרה בחודשים הקרובים. לכאורה, מהלך מצוין, לא? מתברר שהתשובה שלילית.
לצורך הדיון נניח לרגע שההצעה אכן מצליחה להקפיא את מחירי השכירות. השאלה היא מה תהיה התוצאה של צעד כזה. על מנת לנתח זאת צריך לשאול את עצמנו שאלה מקדימה: למה בעצם מחירי השכירות עולים? התשובה הברורה לכול היא שהסיבה לתופעה היא מחסור בדירות. היכן שההיצע גדול, יתקשו המשכירים לבצע העלאת מחירים משמעותית, מכיוון שהם יצטרכו להתחרות על לבם וארנקם של השוכרים.
המחיר הגבוה הוא בעצם דרכו של השוק לסייע בהחלטה מי ייהנה מהזכות לשכור את הדירות באזורים שבהם יש מחסור. מי יקבל דירה במרכז? מי שמוכן לשלם בעבורה יותר. ומי יהיה מוכן לשלם יותר? מי שהצורך לשכור דירה דווקא במקומות הללו קריטי יותר בעבורו. כל שיטת ברירה אחרת לא תוסיף דירות לשוק, היא בסך הכול תחלק את הדירות הקיימות בין השוכרים הפוטנציאליים בדרך פחות רציונלית. כך למשל, יכול להיווצר מצב שבו מי ששוכר דירה בלב תל אביב, בגלל שזה נראה לו מגניב, יועדף על פני מי שהדבר קריטי לו כדי לעבוד במרכז תל אביב, רק בגלל שהוא הגיע לעיר שנה קודם.
תחילה הנחנו שהצעת החוק תצליח להקפיא את המחירים, אבל האמת היא שזו הנחה בעייתית מאוד. היכולת של פיקוח להשפיע באופן אפקטיבי על מחירים היא עסק מאוד לא פשוט. יש שווקים שזה קצת יותר קל, בעיקר כשיש מעט שחקנים בצד המוכר וקל לעקוב אחר ההתנהגות שלהם. בשווקים אחרים התוצאה היא שוק שחור מפותח. חקיקת החוק עשויה לייצר חוזי שכירות מוזרים מאוד. כך למשל, תמצאו אולי בחוזה כזה שמחיר השכרת הדירה הוא 3,000 שקלים בחודש. אבל על השימוש במעלית יש לשלם עוד 700 שקלים בחודש, ושכירת המזגן המרכזי בדירה תעלה 1,000 שקלים בחודש.
פרט לבעיות השוכרים ובעיותיו של השוק, צריך גם לתת את הדעת על מצבם של המשכירים. קמפיין השוכרים האגרסיבי יצר את הרושם שמשכירי הדירות הם טייקוני נדל"ן. בפועל מדובר במרבית המקרים בישראל וישראלה ישראלי. אנשים ממוצעים, בני מעמד הביניים, שבכסף שחסכו לאורך השנים רכשו דירה נוספת, במטרה להבטיח לעצמם הכנסה נוספת על הפנסיה המצ'וקמקת שהם זכאים לה. זעזוע כזה בשוק, שיתווסף לרפומה המתוכננת במס הרכישה, עלול לפגוע במטה לחמם של ישראלים רבים בני מעמד הביניים, שרחוקים מלהיות טייקונים נצלנים.
בנוסף לכך, בשביל לפקח על שוק כל כך מורכב, צריך מנגנון פיקוח גדול ויקר. פקידים, מפקחים, גובים ועורכי דין יתפרנסו כולם מהקופה הציבורית השדודה. גם אם נניח שהפיקוח יהיה אזרחי, כלומר יתבס על כך שמי שפוגעים בו בניגוד לחוק יתבע את זכויותיו בבית משפט, זה יגרום לעומס מטורף על המערכת המשפטית. ומי ישלם את המחיר? כולנו.