בונה הארץ, אוהב המדינה

לא היה פשוט למצוא מקום בחלקת המקובלים בבית העלמין העתיק של חברון בשביל הרב משה לוינגר זצ"ל.

זה מכבר אין בבית העלמין הזה מקום, אבל לפרנסי קריית ארבע-חברון היה חשוב שדווקא שם תהיה מנוחתו האחרונה.

"הבין את חשיבות התקשורת"

"אני עוסק רבות בהיסטוריה של חברון, העיר שבה חיו רבנים דגולים כמו הרב מלכיאל אשכנזי שהוביל והנהיג את הקהילה במאה ה‑16 ובנה את בית הכנסת אברהם אבינו, בעל 'חלקת השדה', ה'מלאכת שלמה', ה'שדה חמד', ה'ראשית חוכמה', הרב מני ואחרים", מספר דובר היישוב היהודי בחברון, נֹעם ארנון, אשר פוסע מזה עשרות שנים לצדו של הרב לוינגר. "הרב לוינגר זצ"ל נמצא במקום של כבוד בשורה הזאת, ולכן פעלנו שייטמן בחלקת המקובלים של רבני חברון. בסופו של דבר, למרות שלא היה פשוט והמקום כבר מלא, נמצא מקום והוא נטמן בחלקה הזאת. זה מקומו. מקומו בשורה הארוכה של מובילי היישוב היהודי ההיסטורי בחברון לדורותיו".

ארנון מספר מי היה הרב לוינגר מבחינתו. "הרב לוינגר היה עמוד האש לפני המחנה. הוא היווה בעבורנו תמיד מקור השראה וסמכות אידיאולוגית, בין אם היה בהנהגה הפורמלית ובין אם לא. האישיות שלו, הגובה הרוחני והאידיאולוגי שלו, כל אלו היוו מקור השראה וימשיכו להוות מקור השראה. זה לא נגמר ולא ייגמר", בטוח ארנון.

הוא נזכר בימים שבהם שלף אותו הרב לוינגר היישר אל מלאכת הדוברות, "מתוך הבנה שחשוב לעבור מסך טוב, חשוב להופיע נכון בתקשורת. הייתי צמוד אליו. הוא מינה אותי לדובר גוש אמונים אחרי משבר המחתרת. לאחר מכן הוא הטיל עליי את משימת שיקום בית הכנסת אברהם אבינו ואת השליחות הציבורית של דוברות היישוב היהודי בחברון, כדי לחבר את הציבור הישראלי לחברון".

התקשורת ניסתה לצרוב את תמונתו של הרב לוינגר בתודעה הישראלית כמי שמטיל את חתתו בסמטאות חברון, אבל הרב לוינגר היה אחר לחלוטין. ארנון מדגיש את השכנות הטובה שבה דגל הרב לוינגר, ואת השאיפה להשתלבות אמיתית בעיר. בהקשר הזה הוא מספר: "ידוע שהרב היה הולך ברגל לעיריית חברון כדי לשלם את מיסי העירייה, עומד בתור עם כל הערבים ומשלם בצ'ק עם תאריך עברי. הפקידים הערבים לא הבינו בהתחלה מה עושים עם התאריך הזה, אבל בסוף הם למדו לכבד זאת. הוא דגל במלחמה ללא פשרות בטרור ובתומכיו, אבל כיבד באופן ראוי לציון כל אדם. כשקיבל את פרס מוסקוביץ', הוא נשא דברים על הצורך לרכוש אדמות ובתים ולא לקחת אותם. זה היה חזון השלום שהוא הציב לתושבי הארץ כולה, יהודים וערבים. זה חזון מרחיק ראות, בניגוד לחזון הבלהות של תומכי הנסיגה, העקירה והגלות שהביאו עלינו אסונות אחד אחרי השני, וגרמו סבל נוראי לשני הצדדים, יהודים וערבים".

אלמנט נוסף שכל המרואיינים לכתבה זו מדגישים בדמותו של הרב לוינגר הוא הממלכתיות, דווקא אל מול התדמית מחרחרת הריב שהתקשורת והשמאל ידעו להדביק לו. "הרב לוינגר ראה את עצמו חלק ממדינת ישראל", אומר ארנון. "כל מעשיו ופעולותיו נועדו לחבר את מדינת ישראל, על מוסדותיה, מנהיגותה, ממשלתה וצבאה, למפעל ההתיישבות ולתהליך ההתיישבות. הוא לא היה מוכן לקבל בשום אופן נימה של ניתוק מהמדינה וממערכותיה. אחרי הגירוש מגוש קטיף היה מישהו ש'שכח' להגיד תפילה לשלום המדינה. הוא קם וצעק שחובה להגיד את התפילה. גם כשהוא כעס וצעק על שרים ובכירים, זו הייתה צעקת אח ושותף ולא צעקת גורם חיצוני. הוא היה ממלכתי בכל רמ"ח איבריו ובכל דעותיו ועשייתו".

גשר בין המייסדים לנערי הגבעות

על הממלכתיות הזאת מספרת גם דניאלה וייס, מי שבהשראתו ובהנחייתו הקימה את תנועת 'נחלה' שזרעה גרעיני התיישבות ברחבי יהודה ושומרון מאז העקירה מגוש קטיף וצפון השומרון. "גישתו הייתה מאוד ממלכתית. הייתי בפגישות רבות שהרב קיים עם שועי ארץ, שרים וראשי ממשלה, והצורה שבה הוא דיבר איתם הייתה צורה של יראת כבוד, גם אם אלה היו דברים נוקבים. הגישה הממלכתית שלו התבססה על העיקרון שמדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם, וכך יש להתייחס לנציגיה".

וייס, אשר מלווה את ההתיישבות ביהודה ושומרון מראשית צעדיה, הפכה בהנחייתו ובהשראתו של הרב לוינגר לגשר שמתווך על פערי הדורות שבין דור המייסדים ובין הנוער שזכה לתואר 'נוער הגבעות'. ההיכרות הראשונית ביניהם הייתה לפני כ‑42 שנים. היא ובעלה היו אז תושבי רמת גן, ובאוויר ריחפה רוחה החדשה של ההתיישבות הנרקמת ונערכת להיאחזות בגבעות יהודה ושומרון, שזה עתה שבו לידי עם ישראל.

"הייתי פעילה בגרעין מערב השומרון, שלימים הקים את אלקנה. הפעלנו כמאתיים משפחות מגוש דן. הבית שלנו היה למעין חמ"ל של גוש אמונים", היא מספרת. "אנשים ישנו בשקי שנה בסלון, במטבח, בחדר העבודה ובחדר השינה. הרב פליקס, אורי אליצור והרב לוינגר קיימו התייעצויות אצלנו, ומהרגע שהרב ראה שאני עובדת ללא הפוגה, הוא הבין שאני רצינית וגייס אותי להתיישבות בכלל". הקשר הרעיוני עם משנתו של הרב לוינגר התהדק, כמו גם הקשר עם משפחתו. "התארחנו אצלם בקריית ארבע, הכרתי את מרים, הרבנית, ואת הילדים שהיום אני עובדת איתם. עבדנו על הקמת עפרה ואחר כך על מקומות נוספים".

מהימים ההם, ימי דור נפילי ההתיישבות, עוברת דניאלה וייס אל הימים הללו, ימי גרעיני ההתיישבות החדשה, שאליהם היא מתייחסת כרצף אחד. "מיד אחרי הגירוש הוא כינס כמה פעילים בולטים ביהודה ושומרון כמו נדיה מטר, יהודית קצובר, בני קצובר, אליקים העצני ואנוכי יחד עם כמה מהחבר'ה הצעירים שהיו פעילים מרכזיים במאמץ למנוע את הגירוש. התכנסנו בביתו, והנקודה שהוא הדגיש הייתה שעלינו לקחת בחשבון שבגלל השבר הנורא של הגירוש וההרס, תיווצר בקרוב פגיעה בכל נושא ההתיישבות. מישהו עוד עלול להתייחס להתיישבות כמו אל מוצר שאבד ערכו והגיע הזמן להוריד אותו מהמדף. זה בדיוק הזמן לחזור ולקדם את נושא הקמת היישובים החדשים. לא לנוח לרגע".

לאחר אותה פגישה קמה חבורה צעירה מגיל תיכון ועד גיל עשרים, "שיחד עם כמה מוותיקי ההתיישבות יצרה את 'נוער למען ארץ ישראל' ואת 'נאמני ארץ ישראל' למבוגרים יותר", מספרת וייס. בהמשך הפכה להיות מנהיגת הקבוצה הצעירה, שהקימה עשרות מאחזים שחלקם הפכו לשכונות מוסדרות ביישובים ותיקים.

רוחו של הרב לוינגר לא נטשה את הצעירים חדורי המוטיבציה לאחר המפגש ההוא. הוא הקפיד ללוות את ההתיישבות החדשה בכל פרט ופרט. "הרב ישב עם הצעירים כל שבוע, ממש עד שבוע לפני פטירתו, עשרות שעות בכל שבוע. התקיימו דיונים ארוכים כמעט על כל פרט - איך להתמודד עם ביקורת ציבורית, איך לגייס כספים, מה הפרופורציה הנכונות בין אפיקי הסברה שונים, כמה מבנים נכון שיהיו בכל יישוב, כמה משפחות בכל גרעין, מאיזה מספר של תומכים לצאת ולעלות לשטח, באילו מקומות לרכז מאמץ, איך לגרום ליישובים הסמוכים לתמוך בנו ועוד. מלאכת מחשבת שהרב היה מעורב בפרטי פרטיה".

"בשלב מסוים הוא אמר שאנחנו צריכים להרחיב פעילות על ידי צעדות. ואכן, עברנו לצעדת חמישה ימים, צעדת יומיים וצעדת שלושה ימים, צעדות היכרות עם השטח ואיתור נקודות חדשות להתיישבות. הרגשנו שאנחנו יכולים להביא ציבור נוסף ורחב יותר בצעדות הללו".

וייס מספרת על השינוי שחוללה פעילותו של הרב לוינגר. "בשנים הללו ראיתי איך השיח משתנה, ויישוב הארץ חוזר להיות השיח של הצעירים. הרב לוינגר קלע לעניין. בני הנוער היו משוחחים איתו ושואלים: מה הטעם לבנות כשיודעים שבלילה יהרסו? כמה פעמים נבנה מחדש והם יהרסו? איך נסביר את העקשנות שלנו, ומה התועלת שבה? האם מראה הצריפים העלוב לא משדר חולשה? והוא הסביר להם, הוא דיבר על הצורך לסבול למען ארץ ישראל, והוכיח להם גם את התועלת המעשית שבבניית המאחזים הללו. כמו למשל במקרה שבו הממשלה השיבה לשאלת אנשי 'שלום עכשיו', שדרשו מענה למה הממשלה אינה הורסת את היישובים שהתחייבה בפני האמריקאים להרוס. הרמטכ"ל אשכנזי ביצע אז אימונים בהנחיית אהוד ברק להרס 23 מאחזים בלילה אחד, אבל תשובת המדינה לבג"ץ הייתה שמאחר שצצים יישובים חדשות לבקרים, המשימה כעת היא בלימת המשך ההקמה, ולכן לא מספיקים להגיע להריסת היישובים הללו. כך ניצלו חוות גלעד, גבעת הרואה ומקומות נוספים".

"הצליח במערת המכפלה מה שכשל בהר הבית"

ישראל הראל, מי שהקים את מועצת יש"ע ועמד בראשה במשך 15 שנה, ניהל במרוצת השנים גם לא מעט ויכוחים עם הרב לוינגר. הוא ממקד את תרומתו ("העצומה") רבת הגוונים ורבת ההישגים של הרב לוינגר להתיישבות ב"היצמדות ובהתמקדות במטרה עד להשגתה, כמו במקרה ההתיישבות בחברון ומעמד היהודים במערת המכפלה. דעתם של רבים מאיתנו חלשה לא אחת והיו שביקשו לעשות פשרות טקטיות. הרב לוינגר לא נתן. הוא הוכיח את שותפיו, פעמים בלשון בוטה למדי, על המחשבות הללו. הוא התמקד במטרה ותבע שלא לוותר עליה. אני זוכר לילות וימים של ויכוחים על קוצו של יוד, ובדרך כלל הוא ניצח. שפעה ממנו כריזמה וזו גרפה המונים, במיוחד בסבסטיה. ההיצמדות ללא פשרות וללא הנחות לאמונה שלאורה הלך הרשימה גדולים ותקיפים. במבט אסטרטגי, לאו דווקא אמוני, דרכו-תכונתו הוכיחה את עצמה".

כדי שיהיה ברור, מוסיף הראל: "יכול להתקבל הרושם שכל שאר ראשוני גוש אמונים היו אנשי פשרות, ולא היא. בלי להוריד כהוא זה ממנהיגותם של אחרים, אני קובע שבלי מחוללי גרעין אלון מורה, שהמונים באו להזדהות עמו, לא הייתה מתחוללת המהפכה הגדולה וגוש אמונים – עם הרב לוינגר - היה נותר חוג רעיוני במפד"ל. ואם אומרים גרעין אלון מורה, אומרים, בין השאר, בני קצובר ומנחם פליקס שבעקשנותם ובדבקותם במטרה לא נפלו מהרב לוינגר".

יש הטוענים שההתיישבות ביש"ע שילמה מחיר לא מועט, בעיקר בתדמיתה, על העמידה הבלתי מתפשרת של הרב לוינגר על עקרונותיו ועל אופן התנהגותו. הראל סבור כי בראשית הדרך לא שולם מחיר שכזה. לדבריו "אלה שמלבם פרץ חזון ארץ ישראל והצטרפו להפגנות ההמוניות, לא רק שהדבר לא השפיע עליהם לרעה, אלא שהייתה כאן השפעה לטובה. הם חשו שהנה סוף סוף קמה תנועה אמיתית, שעומדת על עמדותיה בגאון ובלי פשרה".

עם זאת, הוא סבור כי בשלב מאוחר יותר שילם הרב לוינגר עצמו מחיר על חוסר גמישותו. "הוא היה מנהיג ספונטני. אלפים הלכו אחריו ואחרי חנן (פורת – ש"כ) כי הייתה בהם מקוריות, התמדה וכריזמה. כשהכריזמה הזאת לא הבינה את התמורות שחלו גם בקרב הציבור האמוני, שדברים משתנים, הוא לא השפיע עוד כבימים ראשונים".

סוגיית הצורך לשנות גישה עם תמורות הזמנים, הובילה לוויכוחים בין הראל לרב לוינגר. "היינו ביחסים אמביוולנטיים. הערתי לו על סגנונו ועל כך שהוא לא מתאים עצמו ללשון המשתנה של התקופה. לזכותו ייאמר שהוא תמיד הקשיב והשיב לי בנחת ובסבלנות רבה. אולי כדי לרמוז לי שאני, שגישתי לא הייתה מעוגנת רק על יסודות תורת הרצי"ה, טעונה שיפור. מבחינת התשתית הרעיונית, לא הייתי בשר מבשרו".

הוויכוחים הללו לא מעיבים כלל על זכר הרגעים שבהם כבש הרב לוינגר את לבו של הראל הצעיר, זמן קצר אחרי מלחמת ששת הימים, ימי ראשית ההיכרות ביניהם. הראל מספר על הימים שבהם – בעקבות שני מאמרי מפתח שפרסם באשר לעתידם של אזורי הארץ שנגאלו - הוזמן להצטרף אל התנועה למען ארץ ישראל השלמה. התנועה כללה בתוכה ענקי רוח כאורי צבי גרינברג, ש"י עגנון, נתן אלתרמן, ישראל אלדד, חיים גורי, יצחק טבנקין ואחרים. "תהיתי איזו זכות יש לי לשבת לצדם של מי שהיו בעיניי גדולי האומה".

"שר הביטחון, משה דיין, התנגד להתיישבות בחברון. הרב לוינגר וחברו-עוזרו משה שטיינר ז"ל הגיעו לישיבת מזכירות התנועה והציגו תוכנית לחזור לחברון. אחדים מראשי התנועה ובעיקר אלתרמן צידדו בדיין. לוינגר עמד שם, אדם צעיר בתחילת שנות השלושים שלו, כשמולו אנשים גדולי הרוח של האומה שמבוגרים ממנו בכשלושים שנה. הוא ניצב בגאון ובתוקף מול אלתרמן באופן ששום אדם בתנועה לא עמד, והטיח בו 'אתה ודיין טועים. צריך לחזור לחברון'. לבי התמלא גאווה גדולה. שמחתי לראות שיש בציונות הדתית אדם שמסוגל להגיד דברים כאלה לאנשים מורמים מעם. בזווית העין ראיתי את ישראל אלדד ואצ"ג מחליפים חיוכים של שביעות רצון. אלה מראות שלא יישכחו ממני".

תריסר שנים לאחר מכן, כשהראל התבקש להקים את מועצת יש"ע, התגלע קרע בינו ובין הרב לוינגר. בניגוד למה שהתפרסם השבוע, שהרב לוינגר היה "מראשוני מועצת יש"ע", "האמת היא שהוא ראה בהקמתה פגיעה בגוש אמונים. הסברתי וטענתי בפניו שמועצת יש"ע לא הוקמה כדי להחליף את גוש אמונים, אלא כדי לתת מענה ארגוני לצרכים שהזמן גרמן. היישובים המועטים שהיו אז נצרכו לגוף שייצג אותם באופן מעשי מול הרשויות. היו אלה ימים שבהם, למשל, חוק ביטוח לאומי לא חל על היישובים. היו עוד צרכים ניהוליים כאלה ואחרים, ופנו אליי חברים בבקשה שאתפנה מהעיסוק בעיתונאות להקמת מועצת יש"ע. הוא ראה בכך תחרות וניסה להיאבק, אבל לזכותו ייאמר שכאשר ראה שכוונת הדברים נכונה הצטרף מעת לעת, גם אם לא פורמלית, לישיבות ולדיוני המועצה כאחד המשתתפים", הוא אומר, ומעיר בהקשר זה כי בזמן הזה המבנה הארגוני של גוש אמונים כבר לא היה קיים.

בשולי הדברים מוסיף הראל הערה כוללת להנהגת ההתיישבות: "ראשוני גוש אמונים היו דמויות מהפכניות שלא היו כמותן, בוודאי בציבור הדתי. אבל הם לא ידעו לשלב את תנועת ההגשמה הגדולה שחוללו למנוף מדיני מקביל. חלק ניכר מהאנרגיה שנוצרה לא מומש בגלל היעדר מיומנויות מדיניות, או מפעילות מדינית שגויה בתכלית. לרב לוינגר וחבריו לא הייתה הבנה מדינית כפי שהייתה לאבות המייסדים החילוניים כדוגמת בן גוריון וחבריו. אנשי גוש אמונים פילגו מפלגות, הקימו מפלגות, אחר כך התפצלו מהן – כמו הרב לוינגר ודניאלה וייס שפרשו מהתחייה בבחירות 1992 ורצו ברשימה עצמאית. כזכור, בשל הפיצול עלה יצחק רבין לשלטון והביא עלינו את אסון אוסלו. רבים סבורים, ובצדק, שמאז דעך כוכבו המנהיגותי של הרב לוינגר".

"כשהוא דפק על השולחן הקירות רעדו"

עורך הדין אליקים העצני, שותפו של הרב לוינגר לבניינה של ההתיישבות ביהודה ושומרון בכלל ובחברון בפרט, רואה ברב כמי שהביא לעם ישראל את המתנה הגדולה, כהגדרתו, ששמה הרוח הגדולה של מרכז הרב. "אילו היה הדבר תלוי בשלטונות, מזמן לא היינו פה", הוא קובע. "מה שלא השיגו מאות אלפי יהודים בהר הבית, הוא, בראש קבוצה קטנה של מתנחלי חברון, השיג במערת המכפלה. היום, בזכותו, היהודים אינם תיירים במערת המכפלה".

"הרב לוינגר החזיר את חברון להכרה הישראלית לאחר 19 שנה שבהן גדלה מדינת ישראל כשהיא מוחקת מהתודעה שלה את האזורים הללו. הייתה אז מלחמת תרבות אדירה להחזרת ארץ ישראל הגרעינית לתודעה המחוקה של העם. הוא הוביל את רצונו הפנימי של העם שלא להותיר את גיא ההריגה שבו טבחו ביהודי חברון בתרפ"ט בלי מענה יהודי ובלי נוכחות יהודית. ההרג, הרצח, השוד והביזה לא יקבעו עובדות מוגמרות בעיר האבות".

העצני כקודמיו מקפיד להדגיש את הגישה הממלכתית של הרב לוינגר. "הוא היה תקיף ועבד עם ההנהגה. הוא הרגיש את עצמו חלק מההנהגה. הוא לא היה סתם נביא זעם. הוא ידע לראות סיטואציות פוליטיות ולנצל אותן. הוא ידע לעבוד בתוך המערכת. את הפן הזה לא הכירו מהכותרות בעיתון. הרב לוינגר ידע מתי לדפוק על השולחן, וכשהוא דפק הקירות רעדו, והוא ידע גם מתי לדבר בלשון רכה, מתי לבוא לקראתם ולמצוא פתרונות, לחפש הזדמנויות פוליטיות. היה לו חוש פוליטי מאוד מחודד".

אני שואל את העצני אם התדמית המתלהמת שניסו להדביק לרב פגעה בו. העצני נזהר מלנסות ולנבא את שהתחולל בנפשו של הרב לוינגר עצמו, אך כמי שגם הוא היה ללעג וקלס תקשורתי ומאותן סיבות הוא מספר על תחושתו שלו: "כולנו חווינו את זה. זה היה רצח האופי שעשתה התקשורת העוינת למי שלקח על עצמו את השליחות החשובה ביותר, כתוצאה מהנס של ששת הימים. גם לי עשו רצח אופי. זה לא הטריד אותי בקצה הציפורן, אבל הבנו את הנזק שזה עשה. הבנו שפוגעים כאן בעניין המהותי דרך הפגיעה בנו ובמנהיגים כדוגמת חנן פורת ואחרים, והרב לוינגר הוא המנהיג בה"א הידיעה, הוא פורץ הדרך. מסתבר שככל שאדם גדול מחבריו כך גדלה ההסתה נגדו".

קריירה מוזיקלית בהוראת השופט

בשנותיו האחרונות, בעודו חולה ונתון בכיסא גלגלים, לצד העשייה ההתיישבותית, המשיך הרב לוינגר במעשי החסד הקבועים שלו. דוגמה לאחד מהמעשים הרבים הללו היו ביקורי יום שישי בבית אבות ירושלמי. מאיר אינדור, ראש ארגון נפגעי הטרור, היה מלווה אותו בביקורים הללו שבהם היה שר שירי שבת לקשישים, אומר דברי תורה, מחזק את רוחם ומתעניין בשלומם של דרי המקום, שאותם הכיר בשמותיהם. באחד מטוריו סיפר אינדור על הביקורים הללו וציין כי "את 'הקריירה המוזיקלית' שלו פיתח לאחר שנשלח לשם לעבודות שירות כחלופת מאסר בעקבות אחת ההפגנות ה'בלתי חוקיות' שארגן 'הרב המתנחל'. משסיים את חובתו למערכת השפיטה, פנה אליו רופא המקום וביקש ממנו להמשיך, והרב לוינגר הסכים".

אינדור היה גם מהאחרונים שביקרו אותו שעות אחדות לפני שהחזיר את נשמתו לבוראו. "שרנו עם שניים מבניו שירי ארץ ישראל ובהם שירי ירושלים. פניהם של הבנים היו מודאגות בשל מצבו שהלך והידרדר. שילבנו בשירים גם את 'אדון עולם' ו'המלאך הגואל' מתוך נוסח הווידוי. אחר כך הגיע הפרופסור וביקש מהם לצאת ולשוחח איתו בחוץ. הוא לא היה איש בשורות. הרבנית, מרים, דמות מנהיגותית בפני עצמה ואחות במקצועה, הבינה את חומרת המצב ויצאה לשבת מחוץ לחדר כשפניה אומרות הכול. בעוד הם מחוץ לחדר המשכתי אני בנוסח הווידוי, 'שמע ישראל' וכו' ולחשתי לו: 'דע לך ר' מוישה, עשית הרבה למען ארץ ישראל'".

אינדור מספר כי בחר דווקא במשפט הזה משום ש"לפני שבועיים, אחרי שהוא התעורר מהאירוע המוחי הקודם, אירוע שארך כשלוש שעות, הוא ביקש לומר וידוי. הסובבים אותו אמרו לו שהוא לא נפרד מאיתנו כי אנחנו צריכים אותו להמשך המאבקים על ארץ ישראל. מעולם לא ראיתי כך את הרב לוינגר. עיניו היו שלא מעלמא הדין. הייתי רגיל לראותו אופטימי על אף מצבו, ולמתעניינים בשלומו הקפיד להשיב 'אני בסדר גמור'. הפעם זה היה אחרת. הוא התעקש על רצונו לומר וידוי ואמר שהוא הולך להיפגש עם הקב"ה ועם המלאכים הקדושים... אחרי שנטל ידיו, אמר את הווידוי. כשגמר את 'אשמנו בגדנו' הוסיף 'לא פעלתי מספיק למען ארץ ישראל'. לאחר פטירתו סיפרתי לאחד מחבריי ממנהיגי המתיישבים על הדברים. הוא הרהר מעט ואמר: 'ראה איזה מוסר עלינו לקחת מהדברים. אם ר' משה חושש שמא לא פעל מספיק למען הארץ, אז איפה אנחנו...?!'".