אונקי ישבה בכלוב, ולפעמים אמא שלהם אפילו הרשתה לה להסתובב בבית.
אחר כך אושי החליט שהארנבת נראית קצת בודדה. "אמא, אונקי צריכה חברה", הוא אמר. "נכון", אישר דידי. "אנחנו משחקים איתה, אבל אנחנו רק בני אדם... היא צריכה ארנבת שתוכל לדבר איתה בשפת הארנבות. ובדיוק אתמול שעיה מהכיתה שלי שאל אם מישהו רוצה ארנבת, כי הם לא רוצים את שלהם".
נו, טוב. אמא של אושי ודידי הסכימה לאמץ את הארנבת של שעיה, ותוך זמן קצר שתי ארנבות קפצו ברחבי הבית וכנראה שוחחו להן בשפת הארנבות.
אלא מה? תוך זמן קצר הסתבר שהארנבת החדשה לא הייתה ארנבת, היא הייתה ארנב. בוקר אחד אושי קרא לכולם בהתרגשות, והראה להם שורה של גורי ארנבים קטנטנים וורדרדים שהתקבצו סביב אונקי בכלוב.
"אופס", אמרה אמא. "כמה יש שם?". "שש..." ניסה לספור דידי, "בעצם שמונה. אוף, הם זזים כל הזמן! אני לא מצליח לספור!"
בכל אופן, שבעת הגורים גדלו במהירות, ואמא החליטה שזה כבר מוגזם. היא ארגנה בפינת החצר הקטנה כלוב גדול, וכל החבורה הארנבית עברה לגור שם. "אמא, הם נראים ממש מסכנים בכלוב", התחיל לומר אושי, אבל לאמא כבר נמאס. "אין לי שום כוונות להכניס את כל המקפצים האלה הביתה", היא אמרה, "תשכח מזה".
"מה פתאום הביתה?" התמם אושי, "רק רציתי שנשחרר אותם קצת בחצר. הם לא יכולים לעשות שום דבר לעשבים השוטים שלנו". בגלל השמיטה, הגינה באמת הייתה די מוזנחת. יש אמנם מלאכות שמותר לעשות, אבל הן לא נעשו, ויער של עשבים השתלט על חלקת האדמה הקטנה.
אז הארנבים שוחררו, ואחרי שעה או שעתיים דידי קרא לאמא בהתלהבות. "תראי, אמא! הם מחסלים את כל העשב!" אונקי ובני המשפחה זכו לארוחת צהריים מכובדת, וגם הצליחו לנקות חלק גדול מהשטח ביעילות של מכסחת דשא משוכללת.
בעוד אמא והילדים מתבוננים בהתפעלות בארנבים המנשנשים, יוסי השכן הציץ מעבר לגדר. "מה זה פה?" הוא שאל בפליאה. "איזה רעיון נפלא! הארנבים שלכם ממש, ממש יעילים! תגידו, אתם מוכנים להשאיל לי אותם לכמה שעות מחר? הגינה שלנו נראית נורא, וחוץ מזה שזה מכוער, העשבים השוטים האלה מהווים סכנה. נחשים ועקרבים, אתם יודעים... אני לא בדיוק זוכר מה מותר ומה אסור לעשות בשמיטה, אבל נראה לי שכיסוח בעזרת ארנבים מותר לכל הדעות".
הילדים שמחו לעזור, ולמחרת אספו את כל הארנבים בכלוב והעבירו אותם לעשבייה של יוסי. גם שם הארנבים לא אכזבו, ושילבו ארוחה ירוקה עם גינון לתפארת. יוסי היה מאוד מרוצה. הוא אפילו הציע לשלם לאושי ודידי קצת כסף, אבל הם אמרו שהכסף מגיע לארנבים, שעשו את העבודה האמיתית, ואותם זה לא מעניין.
גמ"ח הארנבים של אושי ודידי התפרסם במהירות בשכונה. ביום שלישי משפחת ברקוביץ' ביקשה את הארנבים המכסחים, וביום רביעי משפחת הררי. בחמישי הם טיפלו בגינה של משה אביטן, ובשישי גבאי בית הכנסת שאל אם הם מוכנים להשאיל את הארנבים כדי לטפל בקוצים שליד עזרת הנשים.
אז אם תעברו ברחוב בשכונה קטנה אחת אי שם, ותראו חבורת ארנבונים מנשנשת באחת החצרות, תדעו שכנראה נתקלתם בגמ"ח הארנבים של אושי ודידי.