כשנולדו בנותינו התאומות, היינו עדיין זוג צעיר עם חמישה גוזלים בגילים שבין אפס לחמש.
אי לכך הן נאלצו, כחלק ממצב ההישרדות שהיינו נתונים בו, לעבור סידרת חינוך באדיבותו של האיש היקר. בין השאר הוא החליט שהן תתרגלנה להירדם באור וגם ברעש. אך הניסוי נחל כישלון. הבכירה אמנם המשיכה לישון שנת ישרים גם עם הבזקי אור וברעש אימים, אך אחותה הקטנה ממנה (בשתי דקות) התעוררה מכל קרן אור דקה שבדקות ומלחשושים קלים שבקלים. הנה לך, אמרתי בצהלת מנצחים, זה כוחה של תורשה, שהרי הבנות אינן תאומות זהות, ולמרות הגידול האחיד כל אחת מבטאת את אישיותה המיוחדת. וטוב שכך.
לאחרונה הגיע אליי 'שמונה דקות אור' - ספר מופלא על לְבנה בדמות הרבנית פרומן, שמממשת בחייה את אורה של השמש המאירה שהיה בעלה, הרב מנחם פרומן זצ"ל. פסעתי לצדה בספר במסלול שהתוותה דרך תחנות חייו הסוערות של הרב פרומן, ובין הדיאלוגים העמוקים מני ים שהתקיימו ביניהם על אמת ועל ערכים. התלוויתי אליה עם מסירותה לחיי התורה והאמונה של האיש שלה, עמו חיה חיים של ניגודים בעין הסערה אך בהרמוניה מופלאה. זו הייתה בשבילי חוויה מטלטלת, חוויה רוחנית של ממש.
ואני שואלת: איך מתעצבות תכונות רוחניות עילאיות כאלה? והרי הוא גדל בעולם שתריסיו היו מוגפים מפני אור היקרות של התורה!
בדיון על עיצוב תכונותיו של האדם קיים, מאז ומתמיד, דיאלוג בין גורם התורשה, קרי הנטייה הגנטית של האדם, ובין השחקן השני - הסביבה שבה גדל. יש הסוברים שהעיקר הוא הנטייה התורשתית, אולם כנגדם טוענים אחרים שהגורמים הסביבתיים משחקים תפקיד מרכזי. כך למשל הוכיחו מחקרים שהגובה שאליו יגיע הנער בבגרותו תלוי לא רק בהשפעה גנטית, אלא גם במצב התזונתי של האם בזמן ההיריון ובתזונת הוולד בשנותיו הראשונות. ילדים שסבלו מרעב בתקופה העוברית, יתפתחו גופנית באופן איטי יותר, כי כך נדרשת מהם פחות אנרגיה.
גם במהלך שנת החיים הראשונה תנאי הסביבה ישפיעו על הגדילה, בתופעה שמכונה 'פלסטיות התפתחותית' - התאמת תכונותינו לתנאי הסביבה. הילד חש את הסביבה שלו, קולט את הצפוי לו, וגופו מגיב בהתאם. אחת ההוכחות לתיאוריה הזאת היא השוני הבין-דורי בגובה האוכלוסייה בארצות מפותחות. אנשים שנולדים היום באירופה גבוהים בכ‑12 סנטימטרים בממוצע מאבות אבותיהם באותה יבשת לפני מאתיים שנה, וזאת למרות שלא אירע שום שינוי משמעותי בהרכב הגנים מאז. התנאים הסביבתיים המשמעותיים לגדילה הם תזונה, מזג אוויר וגם סביבה משפחתית, ואפילו מצב רגשי ונפשי.
ללמוד הרבה מהארבה
וישנה גם השפעה חברתית. האיש אוהב להשתעשע בשאלות הלכתיות פיקנטיות, כמו האם מותר לאכול חגבים בזמן הזה. עוד אני מפקפקת (בלבי, כמובן) ברלוונטיות של שאלה זו לתקופתנו הסוערת, והוא מסביר שזה סוּפר רלוונטי, כי מי יודע אם לא תימצא סגולה תזונתית מיוחדת לארבה. ואז בתי החרושת ייצרו, בהנדסה גנטית, חגבים מצופים בשוקולד, ובמלונות המשובחים ביותר יוגש מעדן דליקטס בדמות קציצות חגבים ברוטב פטריות, וכהנה כיד הדמיון הטוב.
אך מעבר לכך, אפשר ללמוד הרבה מהחגב, קרי – ארבה, על השפעה חברתית. המונח ארבה מתאר חגבים שמתרבים במהירות רבה כאשר נוצרים תנאים מתאימים, ואז הם נודדים בלהקות ענק למרחקים גדולים, ובכל חנייה מחסלים את כל הצומח באזור. תהליך המעבר ממופע בודד למופע להקתי, לנחיל ארבה, מתרחש עקב גשמי חורף בסביבה מדברית, אשר יוצרים קרקע פורייה להטלת ביצי הארבה. החגבים מתחככים זה בזה, ומתפתחת אצלם התנהגות חברתית להקתית. וכך מתרוממות להקות ענק של חגבים, ובעזרת הכנפיים והרוח הן עוברות מרחקים עצומים כגוש אחד ענק ומשחיתות אזורים שלמים בתוך שעות ספורות. ואז, כאילו לפי פקודה, כל הנחיל מתרומם ונע לכיוון אחר. הלחץ החברתי גורם לשינוי גופני והכרתי, כך שהם נהפכים ליצור אחר לגמרי.
כנגד ארבע בנות
ועדיין השאלה נותרת בעינה: למה הילדים שלנו כה שונים זה מזה? באווירת הסיפורת על מכת הארבה מליל הסדר האחרון, אף אני החלטתי להשתעשע ולכתוב סיפור על ארבע בנות (ואולי בעצם חמש):
הסירים קודחים, אדים עבים מסתלסלים מעלה מעלה, שזורים בשרשרת לבנה-אפרפרה. הקדירות שרות שיר הלל. בליל ריחות מרקד בחלל החדר. תבלינים בשלל טעמים ניצבים בשורה מסודרת על השיש הבוהק, ירקות בצבעים מגוונים מונחים אחר כבוד בקערות ענקיות.
ארבע נערות, כל אחת בפינה אחרת. מימין מיכאלה, משמאל גבריאלה, מלפנים אוריאלה, מאחור רפאלה, ועל לבה של אמא – סינדרלה, כמה רחוקה היא! מיכאלה הגדולה, צמות חומות ארוכות לה, עיני שקד מחייכות, נבונות. היא מלטפת ברוך את גבה של אמה, שמנגבת את ידיה הרטובות בסינרה המוכתם. "אמאל'ה שלנו, למה צריך להכין עכשיו את כל קערת הסדר - עוד חסה ועוד אחת... כמה שעות אני אמורה לשחק במחבואים עם תולעים?"
"שיגעון גמור", זועקת גבריאלה, פניה הסמוקות מבעבעות, מפינת החדר השמאלית, שם היא חותכת תפוחי אדמה במרץ. "אנחנו ממש מגלמות את דמות השפחה הישראלית במצרים. במקום שאצא לטיול במדבר יהודה עם דני, אני שוברת את הגב בגלל כמה תפוחי אדמה עלובים!"
אוריאלה, עדינת הנפש, דומעת מקילוף הבצלים ועיניה הירוקות והגדולות רטובות. היא פונה לאמה בשאלה: "אמאל'ה, למה באמת כל הבלגן הזה? אולי זהו הפירוש של השיר 'עבדים היינו', ואנחנו השחקניות הראשיות בסיפור?"
רפאלה, נמוכת הקומה, עגלגלה, מתולתלת. היא מופקדת על הכלים, והיא שותקת. למה לה להתערב? היא כבר מכירה את הפטפטת של שלוש אחיותיה הבכירות. היא תשחק את הראש הקטן. אמא מתיישבת על השרפרף הגבוה האהוב עליה, מתבוננת כה וכה בבנותיה ומבט חולמני בעיניה. היא רואה בעיני רוחה את סינדרלה שנמצאת הרחק הרחק מכאן, בטראק בהרי ההימלאיה. האם תגיע השנה לליל הסדר? אין ממנה קול ואין עונה...
"אמאל'ה", צועקת גבריאלה בקולה הרועם, כשהיא טופחת לה על הגב בחוסר סבלנות, "את בכלל מקשיבה?" היא מתעצבנת ומורידה את הסינר, שוטפת את ידיה ויוצאת מהמטבח בטריקת דלת כשהיא מתריסה: "מה אכפת לי מהעבודה הזאת שלכן? זה ממש לא קשור אליי, את מ‑ב‑י‑נ‑ה?"
אוריאלה פורצת בבכי, מבוהלת, לא מבינה על מה המהומה...
מיכאלה באה לחבק אותה בחום, ושואלת שוב את אמה: "נו, אמאל'ה, אולי באמת תסבירי לנו למה כל הטורח הזה? את לא מעדיפה שנעסוק בפעילות חסד במקום להיקבר לילות כימים במטבח?"
רפאלה שוב שותקת. דווקא יש לה שאלות, אבל היא משחקת את זו שלא יודעת איך.
אמא מחליטה לקרוא לאבא, הרי הוא אחראי על ניהול הסדר - וצריך קצת סדר בפרלמנט הזה.
לתגובות: drchana2@gmail.com