מסתדרים בשלשות

אימהות טריות ומנוסות כאחת יודעות לספר על המרוץ השוטף שמגיע אחרי לידה.

האכלה, החתלה, מקלחת, גרעפס, החלפה, ומהתחלה... נסו עכשיו להכפיל את המשימות, ועכשיו לשלש. וכשהכול כפול פי ארבעה או חמישה?

לפני 33 שנים הצטרפה שרה לייסטן מכפר סבא למעגל הכפילויות, כשהביאה לעולם שלישיית בנות - אפרת, נעה ורעות. "בזמנו ספרו חודשים ולא שבועות", היא מספרת. "בחודש הרביעי חליתי עם חום גבוה והלכתי להיבדק. עשו לי גם בדיקת אולטרסאונד, והסתבר שיש לי תאומים. עד חודש שמיני הסתובבתי עם תאומים. הייתי גדולה, לא יכולתי להסתובב ולנשום, בפרט שזה היה בחום של הקיץ". היריון עם תאומים נחשב כהיריון בסיכון, ושרה ובעלה חיים קיבלו את המלצתו של הרופא לעשות שוב בדיקת אולטרסאונד לפני הלידה. לפני שלושה עשורים בדיקות מהסוג הזה לא היו שכיחות, וכדי לשמוע את דופק העובר, משחזרת שרה, הרופא היה מקשיב לבטן עם מקל ארוך. "הגענו לבדיקה ואנחנו רואים שהרופא מחפש ומחפש. בעלי פנה אליו ושאל: מה אתה כל כך מחפש, מצאת עוד אחד? כן, ענה הרופא, ואני התחלתי להרגיש רע. הייתי בהתרגשות לא נורמלית".

בשבת שחתמה את אותו שבוע, החמירה ההרגשה הרעה של שרה. "הרגשתי ממש רע - לא יודעת אם מעצם הבשורה או בכלל. אחרי שבת הגעתי לעבודה, אבל חברה שלי לעבודה לא הרשתה לי להיכנס ופשוט לקחה אותי לבית חולים. שאלו אותי: למה באת? עניתי שאני באמת לא יודעת, לא מרגישה טוב". מיד סוללת רופאים נעמדה סביבה, ושרה אושפזה לשמירת היריון לכמעט חודש. כשעה לפני הניתוח, הרופאה בדקה שוב באולטרסאונד והבטיחה לשרה גם בנים וגם בנות.

בסופו של דבר, שרה וחיים קיבלו שלישיית חבילות ורדרדות, שהגיעו אחרי הבן הבכור. "נשארתי בלי נשימות מרוב התרגשות", משחזרת שרה את הרגעים שבהן ראתה את בנותיה לראשונה, "זו הייתה חוויה מדהימה".

טיטולים לשבת

אחרי שלב האורות הגבוהים, ניסתה משפחת לייסטן הצעירה להיכנס לשגרה. "לא היה קל, אבל המשפחה מאוד עזרה לי. הם עשו תורנויות, וגם חברים התגייסו". לידת שלישייה מזכה בקבלת שעות עזרה מביטוח לאומי. שרה העדיפה לקבל אותה בלילה, וכך במשך שלושה חודשים מישהי הייתה באה לישון בבית המשפחה, כדי להאכיל את התינוקות בלילות. "הייתי מאוד מאורגנת", שרה מעידה על עצמה, כשהתארגנות לפני 33 שנה הייתה הרבה יותר תובענית ומורכבת מאשר בעידן החד-פעמי, "אז בכלל היו חיתולי בד". אחת המתנות שהם לא ישכחו היו שתי חבילות טיטולים שקיבלו מחברים. בהמשך התחילה המשפחה לקנות טיטולים חד פעמיים לכבוד שבת. "זה היה נחשב מאוד יוקרתי. בעלי היה נוסע לחוגלה לקנות סוג ב' לשבת, שיהיו פחות כביסות".

שרה האריכה את חופשת הלידה לשנה, "אבל אחרי עשרה חודשים כבר הודעתי שאני חוזרת לעבודה, כי הייתי באפיסת כוחות". שרה שלחה את הילדים למעון, והלכה לעבודה כדי לנוח.

איך היה מרקם היחסים בין האחיות ובין האח הבכור?

"לבכור היה קשה, כל תשומת הלב עברה לבנות. כנראה שהוא היה צריך להראות 'אני כאן' על ידי מעשי קונדס. אבל היום כולם חברים טובים", היא ממהרת להוסיף.

שלוש הבנות הלכו לגן ילדים אחד, ועם העלייה לכיתה א' הן הופרדו בין הכיתות. "מכאן כל אחת התפתחה לגמרי אחרת. הן נורא חברותיות, והבית המה כמו תחנת רכבת". המעגלים החברתיים היו משותפים בסך הכול, "אבל לא הייתה תחרות ביניהן. כל אחת רצתה להתבדל ולהתייחד במשהו אחר. אחת תחרוש כל הזמן בלימודים ותוציא 100 במבחנים - אבל שתינו לא. והיא רוצה שיער קצוץ וחצאיות שמטאטאות את הרצפה - ואנחנו לא". עם סיום השמינית נסללו שלוש דרכים שונות בין מדרשות, שירות לאומי, לימודים גבוהים ובחירות אישיות. כל אחת מצאה את בחיר לבה בזמן שלה, והחתונות נערכו בהפרשים של שנה-שנתיים. "גם בשלב הדייטים והחתונות היה ביניהן הרבה פרגון. לא הייתה שום תחרות, ולא דאגות כמו 'ומה יהיה איתי?'".

גם היום, מעידה האם, הקשר ביניהן חזק. אמנם הן גרות רחוק זו מזו, ובתיהן פזורים בין מירון, רמת גן וחרוב בחבל לכיש, אבל הקשר נשמר. "עד לפני שנה היינו מדברות בטלפון כמעט כל יום", מספרת אפרת, "אבל ככל שעובר הזמן גדל גם העומס וגם המחויבות לבית ולעבודה. היום אנחנו מדברות בערך פעמיים בשבוע. בגלל המרחק לא יוצא הרבה להיפגש, אבל כשזה קורה המפגשים מאוד משמעותיים".

רעות מוסיפה: "אני לא יודעת איך זה לגדול לבד ואיך זה לא להיות חלק משלישייה. אנחנו מאוד שונות, האופי נורא שונה". ובכל זאת, הקשר הפנימי לדבריה הוא חזק מקשר רגיל בין אחים. רעות חווה את התיאוריה שמתארת קשר כמעט טלפתי בין אחים שגדלו בבטן אחת. "כשהייתי יותר גדולה פגשתי בזה, יש בזה משהו. אני מרגישה שעובר משהו על אחותי בלי שהיא תאמר לי, ובלי להיות לידה".

שרה לא מסתירה שעם השמחה הגדולה, יש גם היבטים כלכליים לא פשוטים. "לפעמים אני שואלת את עצמי: איפה כל הכסף שהרווחנו? ואז אני עונה: נו, חיתנו ב"ה ארבעה ילדים, ב"ה כל אחד מהם עם ילדים, וזה העושר שלנו. אנחנו עשירים במשפחה המקסימה הזאת".

אימהות טריות לתאומים ושלישיות פנו אלייך בתור בעלת ניסיון?

"אנחנו גרים בכפר סבא המון שנים. עבדתי בסניף בנק המזרחי המקומי, כולם הכירו אותי. כולם יודעים על השלישייה. יש לי לקוח שעד היום כל פעם שהוא רואה אותי – עושה לי תנועה של שלוש. אחרי הלידה הסתובבתי בעיר כמו טווס. בזמנו, כשזה היה נדיר, הוזמנתי לסדנה מיוחדת על גידול תאומים ושלישיות. עזבתי את זה מאוד מהר, לא התאים לי. הספיק לי מפגש אחד שדיברו איתי על טבלאות ולו"ז מדויק לפי שעות. החלטתי שאני מגדלת אותן כמו שנראה לי, כל אחת גדלה בקצב שלה, כל אחת תגדל בזמן שלה. היום כשנולדים לחברות שלי נכדים בשלישיות, הן מפנות את היולדות אליי לשמוע איך זה שלישייה".

מה היה המקום של בעלך בעניין?

"שותף מלא!" היא מכריזה, "בלי העזרה שלו לא הייתי נשארת בחיים. הוא היה מכין דייסות לשבת. אז מטרנה הייתה נורא יקרה, לא יכולנו לעמוד בזה. בישלתי דייסות עם חלב וסולת. לכבוד שבת היה במקרר מדף שלם של בקבוקי דייסה".

ההתגייסות הפיזית והנפשית הייתה מלאה. "השתדלתי שלא לעשות אפילו טיפ-טיפה אפליה. אם לקחתי אחת על הידיים, השתיים האחרות ישבו בסלקלים, והרגליים שלי היו מלטפות או מעסיקות אותן, שירגישו שאני איתן ועוד מעט אקח אותן".

היו גם רגעים קשים יותר שנצרבו בזיכרון המשפחתי. אחד מהם היה כשמחלת אבעבועות רוח הדביקה את השלישייה. תקופה קשה נוספת הייתה כשהבן הבכור עבר תאונת דרכים קשה בגיל שמונה. "הוא התאשפז למשך חודש. השלישייה היו אז בנות שנתיים. אם המשפחה המורחבת הייתה מגויסת בשגרה במאה אחוז, עכשיו הם גויסו במאתיים אחוז. הילד חזר הביתה מגובס כמעט בכל הגוף, וזו הייתה בהחלט משימה".

כשאני מבקשת ממנה טיפ לאימהות, היא שולפת מיד: "הכול בנחת ורוגע, בלי לחץ. בלחץ לא הולך שום דבר. הייתי יכולה להיות עם הבנות על השטיח גם חצי יום, ושהכביסה תחכה. גם היא תיעשה בסוף, אין הוקוס פוקוס. אבל לפני הכול - זמן איכות, ארוחות בזמן. כל מה שצריך".

שש מכונות כביסה ביום

שרה ויוסף וקסלר מבאר שבע מעוטרים באות כבוד: הם ההורים לחמישייה הראשונה בארץ שבה שרדו כולם את הלידה. שרה, שחגגה לא מכבר 70, זוכרת בבהירות את ההיריון המיוחד. בנה הבכור היה בן שלוש וחצי, והיא הסתובבה עם בטן "מאוד מאוד גדולה". מסוף החודש השישי היא נכנסה לשמירת היריון, בידיעה שהם זכו ברביעייה. שרה ביקשה לדעת אם לפחות אחת מהרביעייה היא בת. כשאמרו לה שיש לה שתי בנות, היא התרגשה. "מאוד רציתי בנות. אני אוהבת בנות".

כפי שציפתה, חיכו לה שני בנים ושתי בנות, ובן נוסף. "החמישי היה הפתעה בשבילנו". הם יצאו לאוויר העולם בחודש השמיני, במשקל קטן אמנם (1.5‑2 ק"ג), אך כזה שנחשב גדול בשביל חמישייה פלוס חמש שיליות. לאט לאט הם שוחררו מהפגייה בעין כרם, בדרך הביתה לבאר שבע.

אחרי ילד אחד בבית, שרה נכנסה למציאות שבה הכול כפול חמש. "עם כל העזרה, הכול היה כפול. למשל הכביסה - שש מכונות ביום". בבוקר שורת סנדוויצ'ים, שורה של שתייה, שורת נעליים באותה המידה, "הכול כפול חמש. אף פעם לא נתתי לאחד כן ולאחד לא".

משה, מספר 2 בחמישייה, מספר מהזווית שלו: "להורים היה מאוד קשה. עד גיל חודשיים הייתה עזרה 24 שעות, ועד גיל חצי שנה עזרה בלילות. מאז אמא שלי התמודדה לבד. היו שתי בנות בכיתה ו' שבאו לעזור מדי פעם, ודודה נוספת שקפצה לעזור. אבא שלי עבד כרתך בסולל בונה, ואמא שלי היא אישה מדהימה. רק כשנהיינו הורים הבנו את המסירות הזאת".

משה מרגיש שהוא נושא איתו ברכה גדולה בכך שגדל כחלק מחמישייה. "זה חינך אותנו להסתפק במועט. אף אחד לא הרגיש מקופח". היה כל מה שצריך, ובצניעות.

בבאר שבע של לפני 36 שנה, לא היו אפשרויות לבחירת מוסד חינוך דתי. וכך למדה החמישייה בגן אחד ובכיתה אחת. עם המעבר לתיכון הם נפרדו לראשונה. "תמיד הם שיחקו יחד", מספרת שרה, "לא היו צריכים לצאת לחפש חברים".

"תמיד היה עם מי לשחק", מסכים משה, "היה כיף להישאר בבית. כשגדלנו כל אחד תפס חברים אחרים, כיוון ועיסוקים משלו. במראה החיצוני אנחנו ממש שונים. התכונות חלקן דומות וחלקן שונות. אבל בכל מקום היינו קבוצה - בכיתה, בחברה, בקייטנות, בשבט", מסה משמעותית שהייתה כמעט חצי קבוצה. "זו תמיד הייתה חוויה".

משה אומר קייטנות, ונזכר בסיפור. "תמיד היינו באותה קבוצה בקייטנה. כשאבא שלי הלך לרשום אותנו, הוא נתן תאריך לידה של הראשון, תאריך לידה של השני, תאריך לידה של השלישי, של הרביעי... באיזשהו שלב הפקידה קטעה אותו - סליחה אדוני, אתה לא קצת מתבלבל?". סיפורים משעשעים נוספים לא חסרים. "כשנולדנו", מספר משה, "אבא הלך לכותל להתפלל. כשהוא חזר לא נתנו לו להיכנס. לא האמינו לו שהוא האבא, חשבו שהוא בא לראות, כמו כל הסקרנים הרבים ששמעו על החמישייה".

"יום אחד הלכתי לקופת חולים עם שניים מהילדים", נזכרת שרה. "אז עוד רשמו הכול בכרטיסיות ידניות. הפקיד הוציא את הכרטיסיות של הילדים, רשם ילד אחד, בא לרשום את השני, ושאל: 'תאומים?' עניתי שכן. מה, אני אתחיל לספר לו על כולם? מיד הילד שאיתי אמר: לא, יש עוד שלושה בבית. סיפורים כאלה היו כל הזמן", אומרת שרה, ומתגאה באלבומי התמונות הרבים. "אני מאוד אוהבת ילדים. אחרי שהחמישייה הגיעו לגיל שש, התחלתי לטפל בילדים", היא מציינת.

"העיקר שלקחתי את זה בקלות", מסכמת שרה, "זה היה קשה, אבל התמודדנו כולנו. היום יש נחת מהם". הנחת באה בכפולות גם בדור הבא. לחמישית מבין החמישייה יש תאומים בכיתה א'. "העיקר זה לקבל הכול באהבה ובסבלנות. כלום לא ילך אם יש עצבים. רגוע, סבלני, לאט לאט".

לפני תשע שנים, האח הראשון מהחמישייה נפצע בתאונת דרכים בגיל 26, ונפטר מהסתבכות שנוצרה. "מאז", מעיד משה, "אנחנו עוד יותר בקשר. אמנם אנחנו מפוזרים, אבל בקשר טוב, גם אם לא יומיומי".

ארבע לידות, תשעה ילדים

תשעה ילדים בארבע לידות – על ההישג הזה חתומה ציפורית אייזיק (40) מהר ברכה. אחרי שני הגדולים בני ה‑19 וה‑17, מופיעה השלישייה בני 15 וחצי, ואחריה רביעייה בני 9 וחצי. אני מנסה לחשוב איך זה לנהל אימפריה משפחתית כזאת, וטרם יודעת על שרשרת תפקידים נוספים שציפורית ומיכאל (43) נושאים בגאווה מחוץ לכותלי הבית.

"בתחילת הדרך לא דמיינתי בכלל מסלול משפחתי כזה", מספרת ציפורית, "לא הייתי בכיוון, אבל הוא מנהל לבדו את העולם. זו ברכה גדולה, קיבלנו אותה בזרועות פתוחות".

רמזתם שהולכים להגיע כמה אוצרות?

"ההורים והאחים שלנו ידעו שיש שלישיות, הילדים בבית רק ידעו שיש יותר מאחד". פעמיים האייזיקים הכינו את המשפחה הקרובה לשלישיות, כי עם הרביעייה - כמו בסיפורים הקודמים, לא ידעו על הרביעי עד סוף הלידה. "ההיריון של הרביעייה היה כבד, מלחמה כזאת. הרגשות היו מעורבים, בלבול גדול, שמחה גדולה - הכול מאוד גדול. עם הודיה מאוד גדולה. אמונה מאוד גדולה". הצעת הרופאים לדילול עוברים לא איחרה להגיע. "זה חלק אינטגרלי", מסבירה ציפורית, "אבל הכול זה אמונה. אמונה זה מה שמחזיק אותך לכל אורך הדרך. בעבר, בהווה ובעתיד. רק זה מה שיכול להחזיק בנאדם, וגם זוגיות שחייבת להיות טובה, וכמובן כוחות".

איך ההשלכות על הזוגיות?

"זוג רגיל יכול לצאת לנופש, סביר שהם ימצאו מישהו שייקח את הילד. אבל אף אחד לא ייקח רביעייה". ציפורית מציינת שיש ויתורים זוגיים לטובת הברכה הזאת, אבל ההבנה של גודל המציאות נותנת כוח, "ומחרתיים תוכל לחזור לזוגיות". קולה של ציפורית מלא הערכה כשהיא מדברת על בעלה מיכאל ועל ההתגייסות המלאה שלו. "בלעדיו אני חצי בנאדם. הוא איש חיל אמיתי, איש של תורה, חסד, ענווה".

השלישייה מונה בן ושתי בנות, והרביעייה מונה בן ושלוש בנות. "לבנים היה מאוד קשה בשלב הפרידה", מסמנת ציפורית את המעבר לכיתה א'. הגישה המשפחתית בבית אייזיק לא תומכת בהפרדת תאומים. בגן – למרות המסגרת המשותפת - כל אחד פיתח לעצמו זהות וחברים משלו. עם העלייה לבית הספר, נפרד הבן מאחיותיו. ציפורית זוכרת קושי גדול אצל כל אחד מהבנים בשלב הזה.

"זה קשר של מעבר. אם הבן בחדר נפרד מהבנות, הבנות דואגות שלא יישן לבד". ציפורית מתארת תופעה שחזרה גם בשלישייה וגם ברביעייה. "כל לילה בת אחרת הולכת לישון לידו, שלא יהיה לבד. לכאורה הם ממש גדולים, אבל הם לא מוותרים על הביחד. עד גיל שבע הם לא ויתרו על לישון שלושתם או ארבעתם בשתי מיטות". בבית הם אחים רגילים, רבים, משחקים. אבל בחוץ, מעידה האם, הם הרבה מעבר לכך. "הם כוח. משדרים כוח".

מופיע שלב של מאבק ביניהם?

"בעלי מחנך כיתה א' ואני מנחת הורים ומנהלת בית ספר נועם בנים ברחובות", ציפורית מציינת כלאחר יד שורה של תפקידי חינוך העומדים בפני עצמם. "בעלי ואני מנהלים את הבית שלנו, לא נותנים למאבק מקום, וזה מתפוגג. לכל אחד יש את המקום שלו, כמו ילד יחיד. 99 אחוז זה תפילה וסייעתא דשמיא ובאחוזון הבודד שה' השאיר לנו, משתדלים לעשות את המיטב. זה לא כוחי ועוצם ידי שעשו לנו את החיל הזה", והיא מוודאת שאדגיש את המשפט הזה.

ציפורית מהווה כתובת למשפחות נוספות. "אנשים מקישים בגוגל 'שלישייה' או 'רביעייה' ומגיעים אליי, כי אני גם וגם. מגיעים ומתייעצים, ואני מתפללת 'ה' שפתי תפתח'". היום היא יודעת לנתח ששני הקשיים המרכזיים הם הקושי הכלכלי והארגוני. "השלב הראשון זה לעכל. כשזה מגיע בפועל מתחילה ההתמודדות, לקלוט מה קורה פה. וההתמודדות היא לא פשוטה. צריך לפתח קו פנימי משפחתי, להצליח לשמור על שפיות, כי קל לאבד אותה". רואים ברכה על הר ברכה, היא אומרת.

ציפורית משרטטת משולש הנדרש כדי להצליח במשימה הזאת: "צריך אמונה גדולה, התארגנות ברורה, ויכולות כלכליות. כי אי אפשר להעביר מעיל - צריך ארבעה, גם אטלס וחומש אי אפשר להעביר - צריך לקנות הכול כפול שלוש וארבע".

גם אחרי שהיא מתארת מהי התמודדות, היא מסכמת: "תינוקות זה תיקון של העולם, כדאי לעשות את זה הרבה ובשמחה. תביאו שלושה, תביאו ארבעה... ילדים זה שמחה, ילדים זה ברכה".

מה שנראה שגרה של יומיום בבית האייזיקים – לא נתפס אצל אנשים מבחוץ. "אנשים לא קולטים. שואלים אותי: ממך יצאו שלישייה ורביעייה? התרגלנו שזה מצחיק אותם. אנשים מסתכלים עליי כחייזר, עד שהם מבינים שכן, זה אמיתי".

ביניים: "דוקטור, אם ה' שלח שלישייה – זה מה שיהיה"

ילדי השלישייה של בועז והילה שבו מקדומים הצליחו להרטיב הרבה עיניים. השם של משפחת שבו מוכר מהפיגוע באיתמר שבו נרצחו רחל, אשתו הראשונה של בועז, ושלושה מילדיו. ארבעת ילדיו האחרים ניצלו, שניים מתוכם נפצעו במהלך הפיגוע. בועז בחר לשקם את חייו והתחתן מחדש עם הילה, שאף היא הייתה עם ילדים משלה. עוצמת החיים פועמת חזק בבית שבו החדש, בדמות השלישייה, בני חמש וחצי כיום. בועז בן 53 והילה בת 43.

איך קיבלתם את הבשורה במהלך ההיריון?

בועז: "הלם, שוק. בכל זאת, סיטואציה כזאת, לאבד שלישייה ולקבל שוב שלישייה - זה לא מובן מאליו. שמחה מרקיעה שחקים. אתה לא מבין, זה רק הקב"ה, אף אחד אחר. כל שכן כשההיריון בא באופן טבעי, זה מרגש".

בועז והילה שמרו הכול בסוד, מלבד המשפחה המקורבת שידעה על תאומים צפויים. הידיעה שמדובר בשלישייה הגיעה רק בחודש השישי. "היינו בסקירת מערכות, ואנחנו שומעים את הרופא המומחה אומר אחת, שתיים, שלוש... אחת, שתיים, שלוש... הוא מול המסך, ואנחנו לא מבינים. ואז הרופא שואל: כמה ילדים אתם רוצים? אני יושב מאחורי הילה, מרים את היד מעל הראש שלה, ומסמן: 3. הוא אמר: יש לכם. זה היה לא נתפס, יצאתי משם עם דמעות. הכול רץ לי בראש, שלושת הילדים שהלכו לי והבשורה עכשיו".

משם התחילה תקופה לא פשוטה. "מחודש שישי הילה הייתה בשמירה, בשכיבה בלי לזוז. בטן ענקית, משהו מטורף. הרופאים רצו שנדלל, אמרו שהילה לא תחזיק מעמד וזה מסוכן לילדים ולאמא. אבל האמונה עושה את שלה". בועז מתאר מלחמה עם הצוות הרפואי, בפרט עם אחד הרופאים. "הוא התעצבן ואמר שאנחנו לא אחראיים, רצה שנחתום על דילול. אמרתי לו: דוקטור, זה מה שקיבלנו - זה מה שיצא, ואם הקב"ה שלח שלישייה, אז זה מה שיהיה. הילה קצת חששה, אני לא. הייתה לי משום מה אמונה גמורה. אחר כך אותו רופא שנתן אזהרות חמורות והביא עו"סים ופסיכולוגים שישבו איתנו ויסבירו עד כמה זה מסוכן, רקד איתי משמחה והתרגשות בניתוח הקיסרי, בבכי ודמעות ממש".

בועז מתרגש כשהוא משחזר את הלידה. "צוות ענק עומד בחדר הניתוח - תורנים של לילה ובוקר מהמשמרות הקודמות באו לחזות בפלא הזה, בכו מהתרגשות. סגרו את הפגייה ואת חדרי הלידה לכבוד הניתוח - לא קיבלו יולדות. כל הצוות גויס. שתי משמרות, המשמרת הבאה והיוצאת, רופאים שהגיעו מהבית בנעלי בית, רופאה רצה אלינו במדרגות על אזרחי ובכפכפים". עשרות אנשי צוות שגדשו את החדר התחילו לשיר "אנא בכוח", והוציאו את התינוקות לאוויר העולם. "כל פעם כשאני שומע את השיר הזה, אני בוכה. השלישייה נולדה ביום ההולדת שלי, ט"ז בתשרי".

"לא היה מקום, אותי בקושי הכניסו. בחוץ חיכו צוותי טלוויזיה ועיתונות. ואז יצאה אחת האחיות שליוותה אותנו כל התקופה ובכתה. יצאו כולם, כמו עדר ענק, מחבקים אותי".

אחרי השיבה הביתה התחילה תקופה חדשה. "לא פשוטה", מודה בועז, "שלוש-ארבע שנים לא ישנים בלילה". ההתחלה הייתה מאתגרת במיוחד. "כל שלוש שעות צריך להאכיל, מאכילים אותם אחד אחרי השני, יש חצי שעה הפוגה, ומתחילים מחדש את כל הסבב". העוזרת מטעם הביטוח הלאומי הייתה הבת הגדולה של בועז, אביה.

איך מתמודדים עם ההיבט הכלכלי?

"לא יודע. אני עובד קשה בשביל זה. אנחנו לא מחסירים מהם שום דבר, ומסתדרים עם מה שיש. כשיש שמחה בבית, אתה לא מרגיש את הקושי. נכון", הוא מוסיף בכנות, "לפעמים אתה דואג כי בסוף החודש לא תמיד נשאר לך, לומדים לתמרן".

אני שואלת בעדינות אם הייתה מחשבה להנציח את הילדים שאבדו בתוך השמות החדשים, ובועז עונה בכנות אופיינית: "לא רציתי ולא יכולתי לערב בשמות, גם ככה הכול מעורב". שתי שניות של שקט, והוא מבהיר: "הבנו שאולי הנשמות של הילדים האלה הן גלגול. כבר מגיל שנתיים וחצי-שלוש הם התחילו לדבר על מה היה שם בליל הפיגוע. לילה אחד הוד התעורר בלילה, ואמר לי: כואב לי כאן וכאן, מסמן בגוף. הייתי בן חמש, המחבל ירה בי, אני מרגיש את הכאבים. או משפטים כמו: היה צפוף למעלה, חזרנו לכאן. הם מספרים לנו דברים שרק אני ידעתי עליהם. העדפנו לא לערבב בשמות".

בועז מתאר קשר חזק בין חלקי השלישייה. "כשיהל נכנסה לניתוח - שניהם קיבלו כאב בטן ובכו עד שנגמר הניתוח, וזו רק דוגמה אחת. אני בעצמי תאום זהה", מגלה בועז, "זה מוכר לי. מרגישים את זה בפנים וגם בגוף".

שני הבנים בשלישייה זהים. "עד היום קשה להבדיל בין הוד להלל, והיחידה שמזהה אותם גם בחושך זאת הצלע השלישית יהל. בגן הם משגעים את הגננות: להלל יש נקודה מעל השפה, אז הוד לקח טוש וצייר לו נקודה מקבילה, ובכלל עשה לנו סלט. גם בהליכה למרפאה, הרופאים כבר מתבלבלים מי נבדק, ואילו תוצאות שייכות למי. הם שלישייה של שובבים. למדו לתעתע ולבלבל אנשים", בועז מחייך.

"הילדים מביאים שמחה לבית, וכמה שיש יותר ילדים יש יותר שמחה. נכון, זה קושי והתעסקות 24 שעות, נפשית ופיזית, אבל תסתכל על הצד של השמחה - אנחנו מאושרים אושר גדול. כל יום".

lechisha@gmail.com