א.
"לעתים השטן בפרטים הקטנים, עיין ערך גרבוז", אומר יצחק הרצוג בסרטה של ענת גורן שמתעד את מסע הבחירות שלו.
הרצוג מתאר את קורותיו באותו יום, מהעלייה לתורה בבוקר ועד לנאום של האמן יאיר גרבוז בסיום עצרת השמאל בכיכר, ואז מוסיף יו"ר האופוזיציה את המשפט התמים הבא: "בלילה כבר התחוור שיש איזה סיפור". בלילה – כלומר אחרי שהעצרת הסתיימה ומרכז הכובד עבר אל הרשתות החברתיות. רק אז התברר להרצוג ולאנשי הקמפיין שלו שהציבור כועס, כועס מאוד.
כשדודו טופז נשא את נאום הצ'חצ'חים המפורסם, בעצרת הבחירות של 1981, המארגנים ושרי המערך הבינו מיד את הנזק הפוטנציאלי. היה אפילו מי שניסה להחזיר את טופז אל הבמה כדי למזער נזקים. הפעם זה לא קרה. הבוז ל"מנשקי הקמעות, עובדי האלילים המשתחווים ומשתטחים על קברי קדושים" התקבל אצל ראש המחנה כדבר טבעי ולא ראוי להתייחסות, עד שהתחוור לו שיש איזה סיפור. דוגמה קטנה לפער ולנתק בין רבים במחנה הציוני לרבים במפלגת המחנה הציוני.
ב.
מילים אלה נכתבות אחרי צפייה בחלק הראשון של 'הרצוג', ששודר במסגרת תוכנית התחקירים 'המקור' בערוץ 10.
אם לא התרחש אירוע בלתי צפוי, משהו בנוסח מתקפת חייזרים במחאה על מינויו של דני דנון לשר החלל, שודר השבוע החלק השני אחרי סגירת הטור. אבל די היה בחלק א' כדי להתכווץ במבוכה מול הסיכול הממוקד שביצעה מפלגת השמאל הבכירה בעצמה. הסרט נפתח בקטעים שבדרך כלל מופיעים בכותרות הסיום: לקט ארוך ואכזרי של פספוסים. בוז'י מסתובב בבית שאן, מנסה לשווא לעורר עניין בקרב העוברים והשבים, מתקשה לקבל ברכה ממקובל כבד שמיעה ומכריח את עצמו לנאום מול כיכר השוק הריקה. אוסף נהדר של סצנות שהועתקו אחת לאחת מהסאטירות של קישון. ההמשך לא הרבה יותר טוב מזה. תמונות קשות לצפייה, ואני עוד ימני.
ג.
לא ברור מה גרם לבוז'י הרצוג להכניס את המצלמה המתעדת למסע הבחירות שלו.
האם התקנא בסרטים דוקומנטריים דומים על מועמדים אמריקנים? האם חשב שהסרט ינציח את ניצחונו הגדול? ואולי הוא האמין שענת גורן, בת זוגו של מגיש 'המקור' רביב דרוקר, היא קהל שבוי? קשה להאמין. באמצע חודש מרץ, בעיצומם של קמפיין הבחירות והצילומים לסרט, פרסם דרוקר פוסט שבו נכנס חזיתית במועמד המחנה הציוני. "מה יכולת העמידה שלו בלחצים?" תהה העיתונאי, בין היתר, "הרצוג הוא אדם לחוץ מטבעו, שלא לומר היסטרי. מי שעובד בסביבתו נדון לרכבת ההרים הזאת של היסטריות קלות, לעתים על דברים פעוטים... לעתים, זה מפחיד לדמיין את האיש הזה בראש דיונים הרי גורל".
בזמן שפורסמו דברים אלה של דרוקר, זוגתו הייתה אחת מאותם אנשים שעבדו בסביבתו של הרצוג. האם הרצוג לא ידע לעשות אחת ועוד אחת? ואולי בוז'י, כמו בוז'י, ידע בדיוק מה קורה אבל היה נחמד וחלש מכדי להגיד עד כאן?
ד.
כאן ראוי להתעכב על אישיותו של הרצוג כפי שהיא מוצגת ב'הרצוג'.
יו"ר המחנה הציוני אכן נראה בסרט לחוץ, עייף, נידף ברוח ואנטי-מנהיגותי לחלוטין. ומה שגרוע יותר: האיש נעדר תוכן. אף לרגע אחד לא הצליח הרצוג לחמוק משטף סיסמאות הקמפיין הריקות וחסרות המודעות העצמית, משהו על תקווה לשינוי ועל קמפיין ההפחדה של נתניהו. בשום רגע לא שוכנעתי שיש גם אידיאולוגיה מאחורי כל זה. ואם עד היום חשבתי שהפרסומאי ראובן אדלר מדבר מגרונו של האיש, כעת מתברר לי שזה האיש עצמו. מנגד, כשמקלפים ממנו את היומרות הפוליטיות, הרצוג נראה אדם חינני, נעים, צנוע, הגון ומאופק. נכון, זה עדיין לא מספיק כדי לנהל מדינה מזרח תיכונית תחת איום קיומי, אבל אלו תכונות שמכשירות אותו להיות, למשל, נשיא מדינה מצוין. מעניין מאיפה הוא קיבל את זה.
ה.
דווקא לאור הקמפיין היהיר וההתבטאויות המנותקות של גיבורי הסרט, כדאי מאוד לזכור שאם בטעות המחנה הציוני היה מנצח – רוב המבוכה הייתה נחתכת בעריכה ונחסכת מהצופה.
במקרה כזה, סביר להניח שהבמאית הייתה מספרת סיפור אחר, סיפור על ניצחון שהתחיל מאפס. כמעט בטוח שהיא הייתה מתמקדת באישיותו הכובשת של יצחק הרצוג, בגאונותו של ראובן אדלר ובחיבור המיוחד ומעורר ההשראה בין השמאל הפוליטי ובין העם, כולל בבית שאן. אבל הרצוג הפסיד, בקרב צמוד יחסית, ופתאום זהו סיפור של כישלון ידוע מראש. שכן המצלמה, התסריט ומכשירי העריכה חשובים לא פחות ולעתים יותר מהגיבורים.
ו.
כצפוי, בימים שאחרי שידור הסרט התחרו עיתונאי ישראל זה בזה בהשלכת חצים במועמד המפלגה המובס.
זה כבר הפך לריטואל בקרב אנשי התקשורת והשמאל בכלל: תמיכה ושתיקה ערב הבחירות (הפוסט של רביב דרוקר היה חריג לטובה) וסקילת המנהיג הלוזר אחריהן. הרי תמיד צריכים למצוא את האשם בהפסד, אחרת מישהו עוד עלול לחשוב שהסחורה האידיאולוגית עצמה היא לא משהו. הסרט של ענת גורן, שלא בטובתו, הופך לחלק מהריטואל הזה. ספק אם מסע הבחירות של הליכוד היה מסודר יותר ומחובר יותר למציאות. אבל ההתמקדות בכישלון של הרצוג ומפלגתו מאפשרת לתומכי השמאל לחשוב בטעות שהבעיה היא בקמפיין, או במועמד, או באחד הנואמים. בפועל, הבעיה היא של מחנה שלם, שלא מצליח להתחבר למציאות פוליטית משתנה או לציבור שהוא מבקש את קולו. לעתים השטן הוא דווקא בפרטים הגדולים.