הייתה שם חבורה של כעשרים בחורים מישיבתו בצירוף פעילי התיישבות, רובם מבוגרים ממנו.
כולם החלו להכשיר את הקרקע לקראת בנייה ונטיעת עצים, ובלילה השתכנו באיזו מכולה שהייתה על שטח אדמה ששייכת ליהודי. המטרה העיקרית שלהם הייתה לפתוח ציר בין ירושלים למעלה אדומים.
בשעה שלוש לפנות בוקר הגיעו לפתע שוטרי מג"ב למקום. הם העירו את מי שישן, וניסו לעצור כל מי שיכלו. חלק מהבחורים ניסו לברוח, ולבסוף השוטרים הצליחו לרכז את כולם והעלו אותם לניידות. לאחר מכן לקחו אותם לצומת סמוך, שהיה מקום שומם עם בוטקה, בין שועפט לירושלים.
השוטרים ריכזו את כל הצעירים במגרש הריק, והכניסו את יהודה יחד עם אלכס ומאיר, המבוגרים ממנו, לבוטקה, מכיוון שראו בהם את ראשי המתסיסים. הכוונה הייתה לקחת את השלושה למעצר במגרש הרוסים.
אחד השוטרים שהיה יהודי שמר על שלושתם בתוך הבוטקה. החמה החלה לבצבץ והגיעה שעת תפילת שחרית. יהודה החזיק בתיק של התפילין, וביקש מהשומר לצאת החוצה כדי להתפנות וליטול ידיו כדי שיוכל להתפלל אחר כך בבוטקה. השומר סירב בתוקף לתת לו לצאת, אפילו כדי לעשות את צרכיו.
באותו רגע נזכר יהודה בסיפור חסידי ידוע על האחים הקדושים רבי אלימלך ורבי זושא, והחל לספרו לאלכס ומאיר, כאשר השומר מקשיב:
האחים הקדושים רבי זושא מאניפולי ורבי אלימלך מליז'נסק נהגו לנדוד מעיירה לעיירה, כשהם מחופשים לקבצנים. לעתים הצטרפו לקבצנים נוספים כאשר עברו מעיר לעיר. באחד ממסעות אלה הואשמו כמה קבצנים בגניבה על ידי אנשי העיירה, וכתוצאה מכך נעצרו כולם והושמו מאחורי סורג ובריח.
מכיוון שהייתה זו שעת צהריים, רצה רבי אלימלך להתפלל את תפילת המנחה.
"אינך יכול להתפלל כאן", העיר לו אחיו הגדול, רבי זושא.
"מדוע?!" תמה רבי אלימלך.
רבי זושא הצביע אל הדלי שעמד בפינת החדר ששימש לעשיית צורכי האסירים, מה שהפך את החדר ללא ראוי לתפילה ולאמירת ברכות ואפילו להרהורי תורה.
החל רבי אלימלך לבכות.
"מדוע אתה בוכה, אחי היקר, האם מכיוון שלא תוכל להתפלל תפילת מנחה בזמנה?!" שאל רבי זושא ורבי אלימלך השיבו בחיוב.
"אין לך על מה לבכות!" קרא לעברו רבי זושא, "אותו בורא העולם שציווה אותנו להתפלל תפילת מנחה, ציווה כי אין להתפלל אם החדר לא נקי ומוכן לכך. נכון, אינך יכול לקיים את מצוות התפילה כלל, אבל אתה כן מקיים מצווה אחרת. עליך לשמוח כי גם כאן, בתא הכלא המצחין, אנחנו יכולים לקיים מצווה זו וכך להתקשר לבורא העולם!"
דבריו של רבי זושא פעלו את פעולתם, ואת מקום הדמעות של רבי אלימלך החליף חיוך גדול. רבי זושא אחז בידיו ושניהם החלו לרקוד מרוב שמחה על כך שגם בבית הכלא הם זוכים לקיים מצווה מפורשת בשולחן ערוך.
השומר ששמע את הרעש לא הבין על מה המהומה. הוא שאל את האסירים האחרים לפשר המתרחש. "איננו יודעים", השיבו, "אבל שמענו כי שני האנשים שוחחו על דלי השופכין העומד בפינת החדר, ולאחר מכן פתחו בריקוד".
"דלי השופכין גורם להם לשמוח ולרקוד?!" צעק השומר בכעס, "אם כך, נוציא אותו מיד מן החדר!"
וכך היה. דלי השופכין סולק מבית הכלא ושני האחים הקדושים נעמדו להתפלל תפילת מנחה כדת וכדין...
השומר שמע את כל הסיפור החסידי, ושלושת הבחורים, שקישרו את שהתרחש בסיפור למציאות שהם נתונים בה, הקיפו אותו והחלו לשיר ולרקוד מסביבו בהתלהבות. לא היה ברור אם השוטר כועס או משועשע מהריקוד. בכל אופן, מיד לאחר מכן, דיבר השומר עם אחד משוטרי מג"ב מבעד לחלון הצר. הלה פתח את הדלת ונתן ליהודה להתפנות וליטול ידיים. בסופו של דבר התפללו השלושה שחרית במניין עם חבריהם שהיו במגרש בחוץ. זו הייתה תפילה עם דבקות חסידית שיהודה לא ישכח לעולם.
ליצירת קשר לסיפור בעל מסר יהודי שחוויתם: odedm@neto.net.il