בשבוע שעבר פורסם פסק דינו של בית המשפט העליון בתביעת דגל שניהלו הבדואים בני שבט אל-ערקיב בדרישה להכרה בזכויותיהם בקרקעות נרחבות בנגב.
פסק הדין דחה מכול וכול את תביעת הבעלות, תוך שהוא עומד בהרחבה על הטיעונים השונים שנשמעים זה עשרות שנים על ידי הבדואים ומפריך אותם אחד לאחד בצורה יסודית ומנומקת. מדובר בפסק דין חשוב שמאשרר את מה שאנו טוענים כבר שנים רבות: השלטונות העות'מאניים מעולם לא הכירו בזכויות הקניין של הבדואים. אדמות הנגב היו "אדמות מתות", ומבחינה משפטית לא ניתן היה לרכוש בהן זכויות קניין. אורח החיים הנוודי של הבדואים לא הקנה להם זכויות בקרקעות שבהן הם רעו את צאנם. טענותיהם בהקשר זה הן לכל היותר טענות לאומיות-קולקטיביות בנוסח "היינו כאן לפניכם", אך לא טענות משפטיות במישור הקניין הפרטי. גם טענת הילידות של הבדואים נדחתה, וכך גם טענותיהם המבוססות על דיני היושר ומשפט הזכויות החוקתי הישראלי.
מאז פסק דינו של השופט חלימה ז"ל בשנות ה‑80 לא ניתן כאן פסק דין ברור וחד משמעי כזה, שמפיל אבן אחר אבן במגדל הקלפים המופרך שניסו לבנות כאן הבדואים ותומכיהם מארגוני השמאל הקיצוני והאיחוד האירופי. ארגוני השמאל השקיעו משאבים רבים במסגרת התביעה הזאת בניסיונות לבסס את הנרטיב השקרי. הם שכרו חוות דעת ומאמרים של מומחים ומומחים מטעם עצמם, מהארץ וממוסדות בחו"ל. חוות הדעת הללו מומנו ביד רחבה על ידי קרנות זרות שביקשו לתמוך במאבק הלאומני הבדואי, אשר נוהל בתחכום ובכסות של תביעות קניין פרטיות ותמימות לכאורה. עלינו להכיר טובה בהקשר הזה למחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה ולפרופ' רות קרק, שניהלו את המאבק המשפטי הלא פשוט הזה בנחישות ובמקצועיות והביאו לתוצאה האמורה.
כעת על המדינה לפעול בהתאם לרוחו של פסק הדין ולחדול מהענקת מתנות החינם הקרקעיות לבדואים בנגב. על התוכניות להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב להתבסס מכאן ולהבא על הפרדה בין תביעות הבעלות ובין הסדרה תכנונית של היישובים. על ההסדרה התכנונית להתמקד במיצוי פוטנציאל האכלוס של היישובים הבדואיים הקיימים - שבע העיירות ו‑11 יישובי המועצות האזוריות נווה מדבר ואל-קאסום - תוך העתקה של תושבי הפזורה לתוככי היישובים באמצעות תמריצים חיוביים ושליליים. יש לקצוב לוחות זמנים למעבר ולהקטין את כספי הפיצויים על ציר הזמן, ולהגביר את האכיפה כנגד מי שיסרבו לעבור ליישוב הקבע. על תביעות הבעלות להתברר בבתי המשפט באמצעות הגשת תביעות נוגדות על ידי המדינה ועמידה על בירורן עד הסוף. כעת, אחרי פסק הדין הזה, סופן של התביעות ידוע מראש.
אם תשכיל המדינה לנצל את המומנטום המוראלי שיצר פסק הדין הזה ולרכז מאמץ בהגשת תביעות נוגדות באופן מיידי, אפשר והבדואים יבינו שהם מנהלים מאבק חסר סיכוי וייאותו להצטרף להליכי ההסדר.