"אם תרים יד על התקשורת ועל חופש הביטוי, תמצא אותי עומד מולך ואיתי מחנה עצום שיעשה הכול כדי לא לתת לך לפגוע בחירות הביטוי" (יצחק הרצוג).
היה ראוי להודיע למר הרצוג כי מחנה גדול עצום ורב מתעב את התקשורת הממלכתית הישראלית, הן ברדיו והן בטלוויזיה.
יש בה חירות ביטוי רק לצד אחד של המפה הפוליטית, והדרה ביריונית של כל דעה אחרת. ההתגייסות ההיסטרית של התקשורת הזאת נגד הימין בישראל ונגד בנימין נתניהו באופן אישי ונבזי, רק מוכיחה עד כמה נחוצה רוויזיה מהפכנית בתקשורת.
ההטיה הפוליטית בתקשורת הזאת אינה מרומזת ולא נעשית במסתרים. הדברים מהדהדים בקול צלול ובוטה בוקר וערב במשך שנים רבות ובלי טיפת בושה. השנאה של קומץ מגישים ברדיו ובטלוויזיה לכל מה שמריח יהדות או לאומיות עולה על גדותיה ונשפכת מכל פרשנות ומכל שאלה. זה כבר בלתי נסבל ומחייב שינוי. יש לקוות שהפעם לא יירתע ראש הממשלה וככל שיתקיפוהו יתחזק לעשות את המוכרח להיעשות.
יכול להיות שמר יצחק הרצוג, כמו רבים אחרים, אינו יודע מהו חופש הביטוי ומדוע הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. צריך להסביר לו שוב ושוב: הסיבה היחידה שחברה דמוקרטית מעלה את חופש הביטוי לדרגת ערך עליון היא השאיפה של החברה להציף על פני השטח את האמת. את האמת יכול כל אדם לגבש לעצמו אך ורק באמצעות חופש הביטוי. לכן, אין כל דרך אחרת לדעת מהי האמת אלא אם מכירים את כל הדעות, לרבות דעות שבעיני הרצוג וחבריו בשמאל הן דעות קיצוניות.
אבל לא רק בשדה הפוליטי אנו עדים למלאכת רמייה של התקשורת הזאת. גם בשדה התחקירים וחשיפת עוולות ושחיתויות היא מושכת ידיה בבטלה מעוררת קבס. התקשורת הזאת מואילה לדווח לנו, לרוב, לאחר חשיפות המשטרה, במקום שהמשטרה היא זו שתקבל מן התקשורת מזון תקשורתי מן המוכן. מה הועילה התקשורת בדיווחים על הנשיא לשעבר משה קצב לאחר שהמשטרה והפרקליטות הגיעו למסקנות? איפה הייתה התקשורת במשך שנים רבות בעניינו של משה קצב?
ואיפה הייתה התקשורת בעניינם של שר האוצר הירשזון, אולמרט, אברג'יל, אבוטבול, אלפרון – כוכבי 512? ומה על מכת ההטרדות בצמרת המשטרה? ולמה לא ידענו כלום על עו"ד רונאל פישר וקשריו עם פרקליטת מחוז תל אביב וחוקרים בכירים במשטרה? זהו התפקיד הראשון במעלה של תקשורת – לנבור ולחפש את התפוחים הרקובים והנוכלים המושחתים, ולחשוף אותם לפני שהם עושים קופה על חשבוננו.