היא עמדה במשך תשע שנים בראש תחנת המוזיקה גלגלצ, אבל רבים זוכרים אותה בזכות שעה אחת ביום.
אחרי כ‑38 שנות עבודה בגלי צה"ל, שכללו בין השאר את עריכת תוכנית המוזיקה המיתולוגית 'ארבע אחרי הצהריים', ובעבר גם את עריכת התוכנית 'המילה האחרונה', דלית עופר תשב היום (חמישי) בפעם האחרונה מאחורי המיקרופון.
את משרתה בגלגלצ היא עזבה כבר לפני חודשים אחדים, לאחר שכבר לפני כשנה הודיעה על כוונתה לפרוש, וכעת היא נפרדת סופית מכל תפקידיה בגלי צה"ל, ומהמאזינים.
"הרחבנו את המיינסטרים"
מכתב הפרידה של עופר לאנשי גלי צה"ל משדר עזיבה באווירה טובה, בלי מתחים או תלונות, לפחות לא באופן מופגן. "מקום שהיה לי במשך שנים רבות בית, משפחה, מקור גאווה ועוגן של זהות. התחנה הזו כוננה ועיצבה תחנות משמעותיות בחיי המקצועיים", היא כותבת, ומוסיפה: "ואני מאמינה, במלוא הצניעות, שגם אני תרמתי את חלקי בעיצוב דמותה ורוחה". ואכן, אחרי שנים של ניהול גלגלצ, מהתחנות הפופולריות בסקאלה הישראלית, קשה לומר שלעופר לא היה חלק בעיצוב התחנה.
במה גלגלצ של היום שונה מלפני תשע שנים?
"כשנכנסתי לתפקיד התחנה המואזנת בישראל הייתה רשת ב', ולקח שנתיים-שלוש עד שגלגלצ הפכה למואזנת ביותר. מאז אנחנו שומרים עליה ככזאת. נתנו יותר ביטוי לעובדה שהתחנה היא רדיו לנהגים. זאת השליחות האמיתית. אתה משדר לנהגים, ובהיותך תחנה כל כך פופולרית – במיוחד בקרב צעירים – אתה זרוע חינוכית מהמדרגה הראשונה במלחמה בתאונות הדרכים.
"בחגיגות ה‑20 עשינו ביוזמתנו קמפיין גדול של כל אמני ישראל, שלא אמרו 'היי, כאן שלום חנוך, אני אוהב לשמוע גלגלצ', אלא מסרים על בטיחות. אגב, זה גם הדבר האחרון שאריק איינשטיין הקליט. פתחנו את התחנה גם הרבה יותר לחיילים, והגדלנו את מינון השירים העבריים שיהיו לפחות חמישים אחוז. באופן כללי, הנגשנו את גלגלצ לציבור יותר ויותר, ואני חושבת שהציבור מרגיש שמכבדים אותו ומשדרים בשבילו בכל מיני סגנונות, ששזורים זה בזה במינונים הנכונים".
האמירה שבגלגלצ מושמעים "כל מיני סגנונות" אינה ברורה מאליה. לעתים קרובות נשמעת הטענה שבתחנה שולט קו תרבותי אחיד למדי, מה שמקשה על בעלי סגנונות אחרים לפרוץ לתודעת הקהל הישראלי. גם שיטת הפלייליסט, שבמסגרתה עורכי התחנה בוחרים אחת לשבוע את השירים שיושמעו במהלך השבוע, משאירה מאחור את כל מי שלא קלע לטעמם של העורכים.
הדיון הזה נוגע כמובן גם לענף המוזיקה היהודית. מצד אחד, יוצרים רבים מהציבור הדתי הצליחו להתברג בשנים האחרונות בפלייליסט של גלגלצ, אך יהיו שיאמרו שאהרון רזאל ואודי דוידי נכנסו לרשימה רק אחרי שהתאימו את השירים שלהם (כגון "מה עשית היום", "מנעי קולך") לסגנון הגלגלצי.
דלית עופר דוחה את הטענות הללו. "ניסיתי לפתוח יותר את התחנה במובן המוזיקלי. נהיינו תחנה מגוונת ועשירה מבחינה מוזיקלית, הרחבנו את גבולות המיינסטרים יותר ויותר. בתקופתנו היה ביטוי גדול מאוד לרוק היהודי. לפני שנכנסתי לגלגל"צ הייתי העורכת של 'המילה האחרונה', וההיכרות שלי עם המגישים גרמה לי להכיר את האוכלוסייה הדתית, את הרבדים שבה, ולהיות מודעת לכך שהקהל ששומע גלגלצ הוא מכל הסוגים, המינים והאמונות.
"לגלגלצ יש אחיזה גדולה בציבור הדתי, ואני חושבת שהוא חש את זה. נתנו לזה ביטוי בזמנו, כש'אנא בכח' פתח את השער לזרם שבא אחריו. הרבה אנשים מהציבור הדתי הודו לנו על שאנו מנגנים את השירים האלה. זאת הייתה תחושה נעימה שאנחנו משקפים זרמים מוזיקליים וחברתיים".
יש הטוענים ששיטת הפלייליסט דווקא מצמצמת את כמות הזרמים המושמעים.
"תמיד יהיו טענות, גם מצד אלה שאתה בטוח שמשמיעים אותם. כמות היצירה שמופקת היום היא בלתי אפשרית, גם אילו לא היה פלייליסט אי אפשר היה לשדר את כל מה שיוצא בארץ. זה משהו כמו 50‑100 שירים ישראליים בשבוע, ואני מזכירה שגלגל"צ משדרים גם לועזי. ישיבת פלייליסט היא ישיבת מערכת שאליה מתנקזים כל החומרים, ולא מחליטים מה טוב ומה לא טוב אלא מה מתאים, בין השאר מבחינת הטיימינג.
"יצרנו סל מוצרים – שירים ותיקים וחדשים לגמרי, גם שקט וגם שמח, גם היפ הופ וגם עממי. עבדנו בצורה הכי נקייה וטובה, וגם קיבלנו הכשר של בג"ץ. הגישו עתירה נגד הפלייליסט, ובג"ץ הסכים שזו עבודה עיתונאית. זו לא חזות הכול, זה כלי, זה מכשיר עיתונאי שבכל תחנת מוזיקה אין אפשרות לעבוד בלעדיו. זו לא המצאה ישראלית ולא גלגלצית, אלא המצאה של מדינה נידחת שנקראת ארצות הברית. אגב, גם הריאיון הזה הוא סוג של פלייליסט, כי מתוך ים של אפשרויות את מי לראיין, בחרו לראיין אותי.
"אני מכירה את הכוח של התחנה ומודעת לזה מאוד. כל הזמן הדגשתי והקפדתי לשמור על גבולות הכוח, ולעמוד על ההבדל בין כוח לכוחנות. השתדלנו להיות תחנה שמכירה בערך הכוח שלה כדבר חיובי ולא כוחני. חשוב לציין שאנחנו עובדים רק אצל המאזינים, לא בשביל התעשייה ולא בשביל האמנים".
ארבע אחרי הצהריים, כבר 35 שנה
עזיבתה של דלית עופר מתרחשת בתקופה של שינויים בתחנה הצבאית. לאחר שירון דקל, מפקד גל"צ, ביטל את מבזקי החצי-שעה והחליף את החדשות בביטוי "מה שקורה עכשיו", הוא גם החליף בחודשים האחרונים רבים מהתוכניות ומהמגישים הקבועים. אולם בעוד תוכניות ותיקות יחסית פינו את מקומן בלוח המשדרים, תוכנית אחת נשארה על כנה, כפי שקרה גם בכל הפעמים הקודמות שבהן לוח המשדרים התחלף.
מדובר ב'ארבע אחרי הצהריים', שעה המוקדשת לשירים ישראליים של פעם, שאותה עורכים דלית עופר ויורם רותם מאז היווסדה. ב‑35 שנות קיומה היא כבר ירדה כמה פעמים מהלוח והוחזרה בלחץ המאזינים, וגם כעת היא נשארה בלוח, אם כי קוצצו ממנה כעשר דקות. מלבד יכולת ההישרדות, על ההצלחה שלה מעידים גם חמשת אלבומי האוסף שלה, שנמכרו בהמוניהם.
איך שמורת הטבע הזאת מצליחה לשרוד כל כך הרבה זמן?
"התשובה בגוף השאלה: זאת שמורת טבע, שמסתבר שיש לה קהל גדול, נאמן, אוהב, מוקיר, ובכל פעם שניסו ומנסים לגעת בה – מיד יש לזה הד. מעבר לכך שזאת באמת תוכנית מצוינת, זאת שעה שהתקבעה. הרבה אנשים חוזרים מהעבודה בארבע, זה כבר ריטואל בהרבה בתים ומשרדים.
"חלק מסדר היום הקבוע אצל הרבה אנשים הוא ה'דה-בה-דה' (הכוונה לנעימת הפתיחה המיתולוגית של התוכנית - ח"א). לפעמים לדבר קבוע יש משמעות, זו נקודה כזאת שאתה נוצר איתך ולא עוזב אותה. כמובן, היא צריכה להיות גם טובה, ועשינו את המיטב בשביל זה".
ובכל זאת, איך מסבירים את העובדה שקהל גדול צמא לשירים מלפני כמה עשורים?
"אני באמת מופתעת מזה. כשעובדים ברדיו, לא חשים מי הקהל מהצד השני של הזכוכית. אתה מגלה את זה בעיקר כשרוצים לשנות או להזיז את התוכנית. אבל לאורך השנים אנחנו מקבלים פידבקים והרבה הערכה, בין השאר דרך ההצלחה של האלבומים. אגב, אנחנו לא מרוויחים מזה כסף, זה רכוש של גלי צה"ל ומשרד הביטחון ושום דבר לא נכנס לכיסי, אבל זו עוד עדות להצלחה. העובדה שזה נמכר בעשרות אלפי עותקים אומרת שיש לזה קהל".
תוכנית שכן עברה שינוי דרמטי היא 'המילה האחרונה', תוכנית שזכתה לאהדה רבה בציבור, ובכללו רבים מהמגזר הדתי. עופר הופקדה על עריכת התוכנית מראשיתה, לפני למעלה מ‑16 שנה. הרעיון המקורי היה לעמת בין מגישים משני קצות המתרס הפוליטי והדתי, אז אורי אורבך ז"ל ועירית לינור, ועם הזמן התוכנית הפכה לאקטואליה רכה ומחויכת בלי הרבה ויכוחים.
לאחרונה הוחלפו המגישים הקבועים של התוכנית (למעט לינור, השאר נשארו בגל"צ בתוכניות אחרות) והפורמט שלה השתנה לחלוטין, במטרה לחזור לקונספט פולמוסי יותר.
מה יש לך לומר על הטלטלה שעברה התוכנית?
"אין לי מה להגיד לגבי הטלטלה, כי אני מודה שאני לא שומעת עכשיו רדיו, כחלק מהפרידה שלי. שמעתי רק מה הולך להיות ולא את התוכנית עצמה".
מה זכור לך מהתקופה שבה ערכת את התוכנית?
"אני נוצרת בלבי תקופה מדהימה. היה בזה סוג של חוויה מכוננת, הרגשנו שאנחנו עושים משהו שלא היה קודם. להכיר אנשים, להיות חברים נורא טובים, להעריך ולהוקיר וגם לדעת לצחוק אחד על השני. אני מתאפקת שלא לבכות כשאני נזכרת שאורי אורבך איננו. הוא היה חבר יקר. אני עוד לא מתאוששת מלכתו, זו אבדה איומה בעיניי מכל בחינה שהיא".
בתור שותפה למתכונת המקורית, הפריע לך שהוויכוחים הלכו ונעלמו ממנה?
"הייתי בתקופה שעוד היו ויכוחים. הכוונה לא הייתה כל היום להתווכח, אבל היה שוני. אתה לא פותח רדיו ומחפש רק ויכוחים, אתה רוצה גם לפתוח את העיניים ולהכיר. וגם אחרי שהתוכנית לקחה כיוונים אחרים, זה בסדר ולגיטימי. אני מרגישה בת מזל שהייתי שם כשזה התחיל".
את המילה האחרונה שלך עוד לא אמרת. מה השאיפות הבאות?
"קודם כול לנוח. אני נזהרת מלהגיד מה אני הולכת לעשות, כולם שואלים ואני הודפת את זה. בתקופה הקרובה השאיפה היא בעיקר לנוח, ואולי אני גם אחזור לשמוע רדיו. בסופו של דבר, אין כמו רדיו. זה המדיום הכי מדהים שיש".