נשיא המדינה, ראובן ריבלין, נאם היום (חמישי) בפני מנהלת אגודת הידידים העולמית של גבעת חביבה בטקס הענקת פרס גבעת חביבה לחברה משותפת של יהודים וערבים.
בראשית דבריו התייחס הנשיא לפניה המשתנות של החברה הישראלית המורכבת לדבריו מארבעה "שבטים" מרכזיים ששיעורם בחברה הופך דומה זה לזה- חילונים, דתיים לאומיים, חרדים וערבים. ריבלין דיבר על הצורך לגבש "ישראליות משותפת"- זהות ישראלית עדכנית, כהגדרתו.
״המציאות החברתית הזאת, היא מעין 'סדר ישראלי חדש'", אמר הנשיא, "מציאות שבה לא מתקיימים עוד למעשה, רוב ומיעוט במובנם המקובל של ציבור ממלכתי גדול שלצדו חיים מיעוטים. לכן, חשוב לומר שחזון השותפות לו זקוקה היום החברה הישראלית הוא כזה שעסוק בעיצוב שפה אזרחית, בבניית משק משותף ובגיבוש 'ישראליות משותפת'. לא רק לילד מתל אביב ולילדה מכפר קאסם, אלא להם, יחד עם הילד מבני ברק והילדה מבית אל. זהו החזון המלא והתקווה הישראלית להם אנו זקוקים".
"המשימה הגדולה המונחת לפתחנו היא של ביסוס האמון בין הצדדים במישור הסמלי, הזהותי והתרבותי, גם במישור המעשי, הכלכלי והחברתי. על שני הצדדים יהיה להבין ולקבל שזהות חיובית, חיבור להיסטוריה, שייכות לעם, לתרבות ולמורשת - אינם איום.
"להיפך, למרות המתח והאתגר הם הם הבסיס והתשתית ההכרחיים ליכולת לקבל ולהבין את זהותו של הצד השני. כל ניסיון להשיג שינוי באמצעות תביעה או צפייה של צד אחד מהצד השני לוותר על עברו וזהותו, נדונה לכישלון, איננה מוסרית וגם איננה אפקטיבית.
"גדלתי והתחנכתי על התפיסה לפיה רק אדם שיש לו מושג ברור מאין הוא בא - ימצא בתוכו את המקום להכיל צד אחר, משום שהחיבור לזהות מבוסס על זיקה עמוקה ואהבה ואינו מוגדר על ידי שנאה או התנגדות לאחר".
הנשיא הדגיש בדבריו כי "על הציבור היהודי יהיה להכיר בכך שהציבור הערבי הוא בשר מבשרה של הארץ הזאת, ציבור מגובש בזהות ותרבות קולקטיביים. באותה מידה ולמרות האיום והפחד אסור שהתודעה וההיסטוריה הפלסטינית יוגדרו על ידי התנגדות לציונות או לעם היהודי. כאשר אנחנו מחפשים צעדים יסודיים בוני אמון בין יהודים לערבים הרי שעלינו לפעול לטיפוח הזהות החיובית של כל צד וממנה להושיט יד לסיפורו ותרבותו של הצד השני".
הנשיא ציין כי הושטת היד הזאת באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בשפה וכי השפה העברית צריכה להילמד על בוריה בקרב הציבור הערבי ובאותה מידה על תלמידים יהודיים ללמוד את השפה הערבית, "השפה היא הדרך העוברת מן האוזן אל הלב", אמר הנשיא.
בהמשך דבריו הדגיש הנשיא כי על מנת לבסס את האמון בין הציבור הערבי ליהודי ובינו לבין מדינת ישראל יש להתמודד עם צמצום הפער בתקציבים, בתשתיות ובקרקעות ואף ציין כי לאחר 67 שנים שבהן לא נבנה ישוב או עיר ערביים, הגיעה העת לעשות זאת והזכיר את החלטת הממשלה שהתקבלה בנושא ביולי 2008 ואת אישור הליכי התכנון והבנייה בשנה שעברה על ידי המועצה הארצית לתכנון ובנייה.
הנשיא הדגיש כי צעדים בוני אמון אינם יכולים להינקט רק על ידי צד אחד, "אין, ולא צריכה להיות ציפייה של הציבור היהודי שהציבור הערבי ישיר את ההמנון בעיניים נוצצות, ואולם, ישנה ציפייה מוצדקת ומובנת לקבלת כללי המשחק הדמוקרטי והאזרחי ולרצון לקחת בו חלק משמעותי לטובת כלל החברה הישראלית.
"כך הציבור היהודי במדינת ישראל מצפה ויצפה לשמוע גינוי ברור של אותם אלה מקרב הציבור הערבי הממשיכים לחבור לגרועים שבאויבנו והחותרים תחת זכותה של ישראל להתקיים. הציבור היהודי במדינת ישראל, מצפה ויצפה מהציבור הערבי לתחושת ערבות וסולידריות הבאה לידי ביטוי בין היתר, בשירות קהילתי ואזרחי ובדאגה לאינטרס הציבורי".
הנשיא המשיך ואמר כי משימת בניית האמון בין הציבור היהודי לערבי "איננה משימה של 'השמאל' או של מחנה פוליטי כזה או אחר- זוהי משימה של כל מי שהארץ הזאת יקרה לו".
הנשיא הזהיר ואמר כי "אסור שמחנה אחד ייקח עליה בעלות ויכתיב את דרכה ואת שפתה, כפי שאסור שמחנה אחר יתנער מלשאת באחריות. העובדה כי נושא זה הפך למזוהה עם מחנה פוליטי, הן בצד היהודי והן בצד הערבי, אינה אלא טרגית. בבניית האמון טמונים המפתחות לעצם קיומנו, לגורלנו ולעתידנו.
"מי שמעוניין, באמת ובתמים להניע שינוי, אינו יכול להתחפר בהאשמות, בתחושת אשם או בתחושת צדק קדושה. שני העמים התמקדו יותר מדי בעבר ופחות מדי בעתיד, בתחושת הצדק שלהם, ופחות בהבנת הסיפור של הצד השני, בתקוות שווא שהצד השני יעלם ופחות מדי בהפנמה ששני הצדדים כאן כדי להישאר, יותר מדי בכאב, בשכול ובזיכרון ופחות מדי בתקווה ובחדות הגלוי ההדדי. הטיפול ביחסי ערבים יהודים חייב לעלות על השדרה המרכזית, התודעתית, הפוליטית, הציבורית והתקשורתית וכל דבר שהוא פחות מכך אינו אלא רשלנות והפקרות שלנו את עתידנו ואת עתיד ילדינו".
הוא הדגיש כי העשייה לקירוב בין החלקים השונים בישראל נמצאת בתחילת דרכה ועודנה מוקדמת להוקרה ופרסים, "לא באתי הנה היום על מנת לקבל פרס או הוקרה. משימת החיים של ביסוס השותפות בינינו טרם הושלמה וממילא אינני רואה לנכון לקבל פרס על משימה שעודנה מונחת לפתחנו במלוא חומרתה.
"את הדברים שהשמעתי כאן היום אמשיך לומר, כאוהבה של ארץ ישראל כולה, מעל כל במה ובכל מקום, בגבעת חביבה ובאריאל, בכפר קאסם ובחברון, ובלבד שהדבר יוכל לקדם אותנו אל היעד. ואני מאמין שעוד אזכה לקבל הפרס הזה למען כולנו".