הפרשיות המשטרתיות האחרונות, החל מפרשת אולמרט דרך רונאל פישר ועד 'ישראל ביתנו' העלו אל קדמת תשומת הלב הציבורית את המושג עד המדינה, אותו אדם שעל מנת להציל את עורו מוסר למשטרה נתונים מפלילים על מכריו וחבריו.
עד כמה באמת ניתן לסמוך על עדותו של עד שכזה? האם בית המשפט מחוייב לקבל את העדות? כיצד בוחרים עד שכזה? שאלות אלה ואחרות עלו בשיחה שקיימנו ביומן ערוץ 7 עם ניצב משנה בדימוס אבי דוידוביץ', לשעבר סגן ראש היאחב"ל במשטרה וראש התכנית ללימודי פרופילאות פלילית באוניברסיטת אריאל בשומרון.
בראשית הדברים ציין דוידוביץ' כי גם הוא רואה את הבעייתיות והמורכבות שבשימוש בכלי זה של עד המדינה, שהרי "עד המדינה מציל את עצמו. הגדרתו היא אדם שותף לעבירה, עבריין, שתמורת עדותו והפללת אחרים מקבל טובת הנאה – חסינות מהעמדה לדין בתיק זה או בתיקים אחרים, או טובות הנאה אחרות, לפעמים גם כסף, אם יעיד עדות אמת שתפליל אחרים".
על השאלה המוסרית העולה מסוגיית עד המדינה, אומר דוידוביץ' כי "מערכות האכיפה והשיפוט מתייחסות לעד המדינה כאל רע הכרחי. רע, כי זה עבריין שלא יובא לדין, וזה מצב לא ראוי. הכרחי, ובל יגונה כי לפעמים כשעושים את ההסדרים הללו לא ניתן להוכיח ולא ניתן להביא עבריינים עיקריים יותר ממנו לדין, והדרך היחידה להפללתם היא דרך אותו עד מדינה".
בדבריו מציין כי בית משפט אינו יכול לבטל את ההסכם שנחתם עם עד המדינה ולהחליט שלמרות הכול יעמיד אותו לדין. עם זאת באפשרותו להחליט שעדותו של העד אינה מהימנה או שאין בכוונתו להתייחס אליה ולכלול אותה בהרשעת הנאשם.
דוידוביץ' סבור כי עדותו של עד המדינה, במידה והיא מתקבלת, היא למרות הכול עדות מוצקה שכן "בית המשפט רוצה להוציא אמת לאור ולעשות צדק וכשמדובר בדין פלילי אנחנו יודעים שמפלילים רק כשהאשמה מוכחת מעל כל ספק סביר. כשיש עד מדינה ואין ראיות נוספות שתומכות בעדותו, ומאחר ומדובר באדם עבריין המבקש להציל את עורו הרי שהוא נגוע ועדותו שנויה במחלוקת – הוא גם עבריין וגם סוג של בוגד, ולכן אנחנו צריכים להיזהר בעדות שלו ואנחנו צריכים לוודא שהיא נתמכת באדנים מוצקים אובייקטיביים וחיצוניים כדי שנוכל לבסס את ההרשעה על העדות שלו".
בהמשך הדברים עלתה שאלת איתורו וגיוסו של עד המדינה. האם בוחרים את מי שנראה שביר יותר בחקירתו, את מי שיש לו יותר להפסיד או את מי שנמצא בתחתית שרשרת המעורבות העבריינית? "אנחנו נכנסים לשדה ההתנהגותי, ובראש ובראשונה זו השאלה האם יש ראיות ואז אין צורך, אבל אם אין ראיות, כמו במקרים של שחיתות או בארגוני פשיעה, מקרים שבהם הדברים נעשים ללא עדויות מנסים לאתר עדי מדינה. אז הולכים לעבריין השולי יותר שהוא פחות עיקרי בסיפור. אין לקיים הסדר עם עבריין מרכזי. מאתרים את מי שנתון ללחצים פנימיים וחיצוניים, מי שאפשר לחוש שהוא נכון להיפתח. עולות גם שאלות של סיכון ולפעמים מעבירים לטיפולה של המחלקה להגנת עדים ולעיתים צריך לאבטח אותו".
משעלה בשיחה שמה של המחלקה להגנת עדים עלתה גם שאלת מורכבות ההגנה עליהם. האם, כמו בסרטים, העד מוברח למקומות נידחים בעולם, מוסתר ומאובטח ולעיתים גם עובר ניתוח פלסטי? דוידוביץ' מציין כי "המציאות לפעמים עולה על מה שקורה בסרטים... מדובר ברשות סטטוטורית שפועלת על פי חוק עם סמכויות ומול רשויות אחרות בעולם, כך שאפשר להעביר למקומות אחרים בעולם עם זהות אחרת". עם זאת הוא מציין כי אין שחר לסיפורים על ניתוחים פלסטיים, אלא אם כן העד מעוניין לבצע ניתוח שכזה באופן עצמאי.
"הטיפול בעד המדינה מתחלק לשניים: עד המשפט – תקופה קשה שבה העד נמצא בלחצים קשים מאוד. התקופה השנייה היא אחרי המשפט – צריך לשקם ולטפל ולראות איך מסדירים את המשך חייו. זה תלוי בעד, בנסיבות, בפרשה ונגד מי הוא העיד"
ומה באשר ליכולתו של עד מדינה לשוב לתפקידו במערכת הציבורית? דוידוביץ' סבור שדלת השירות הציבור נעולה בפני עד שכזה שכן אין מדובר באחד מל"ו צדיקים, כהגדרתו, וגם אם נקוט בידינו הכלל שמודה ועוזב ירוחם, אין בכך כדי להכשיר את המודה לכהונה בתפקידים ציבוריים. "בשלטון המקומי והארצי לא רוצים לראות אדם שיש בו רבב, ואנחנו בוחרים אדם לא רק אם הורשע או לא אלא אם דבק בו רבב".
ומה באשר לטענותיו של מורשע ומופלל שיטען נגד האפשרות להפללתו בעדות של אדם המבקש להציל את עורו? דוידוביץ סבור כי אדם שאומר שלא יוכל להיות מופלל על ידי עדי מדינה משמעות דבריו היא שלא ניתן להפלילו בידי בשר ודם. זאת מאחר ו"במשפט הפלילי הרשעה ניתנת לאחר שאין כל צל של ספק סביר, עדותו של עד מדינה מחוזקת בסיוע חיצוני של ממש. אחרי בדיקה של בית משפט תחת מיקרוסקופ, אם הוחלט לקבל את העדות, הרי שבכלים האנושיים זה עבר את כל המבחנים. מעבר לכך יש את ערכאת הערעור, לכן הטענה הזו שלא אוכל להיות מופלל על ידי עד מדינה היא טענה שאין בה ממש".
לקראת סיום הדברים נשאל כיצד הוא מתייחס לטענות על אחוז ההרשעה הגבוה ביותר בישראל ואמירותיהם של שופטים ופרקליטים לפיהן אחוז ניכר מהכלואים בישראל כלואים על לא עוול בכפם ולמעשה מדובר בהרשעת שווא, בעוד מחוץ לכותלי הכלא נמצאים העבריינים האמיתיים. דוידוביץ' אינו מקבל את האמירות הללו. הוא דווקא סבור ממש להפך. "אני לא שותף לאמירה הזו. אני חושב שהמצב שונה לחלוטין. לטעמי גם התביעה נוקטת מדיניות מרסנת ומרוסנת. אני טוען כלפי התביעה שהיא נוקטת זהירות יתר וריסון יתר. גם בתי המשפט לא מהססים לזכות כשיש ספק סביר. גם ערכאות הערעור לא חוששות לומר את שלהן ולא מהססות להפוך החלטות, כך שאני חושב שבאופן כללי מערכות השפיטה שלנו עושות את מלאכתן נאמנה".