הים האחרון
הים האחרוןצילום: יעל ברתנא

תערוכה חדשה "הים האחרון", שתפתח במוזיאון אשדוד לאמנות, במוצאי שבת, בוחנת לראשונה,  את הופעתו של הים התיכון באמנות הישראלית העכשווית בזיקה להיסטוריה של האמנות המקומית.

בתערוכה יוצגו יצירות מתחומי מדיה שונים באמנות הפלסטית - צילום, וידאו וציור, של למעלה מ-30 אמנים ישראלים, ביניהם, אליהו אריק בוקובזה, איציק בדש, אסף בן צבי, דגנית ברסט, יעל ברתנא, לנה גומון, ציבי גבע, שרון גלזברג, עודד הירש, פמלה לוי, הילה לולו לינ פרח כפר בירעים, עופר ללוש, סיגלית לנדאו, אורית סימן טוב, יהודית סספורטס, רון עמיר, דוד עדיקא, אלי פטל, מוש קאשי, רועי קופר, גיא רז, שמחה שירמן, דפנה שלום ואחרים.

ראשיתה של התרבות הישראלית בתרבות הציונית המתחדשת שהתפתחה בטריטוריה היבשתית שלחוף הים התיכון. תרבות זו הציבה כמעט מימיה הראשונים, כפי שמראה המחקר, עמדה של זרות ביחס לים ואף של התכחשות אליו. עמדה זו המשתקפת בספרות, באמנות, ובתוצרי התרבות המקומית המרכזית בעשורים הראשונים למדינה ועד לשנות השמונים של המאה הקודמת לערך, קשורה בשיח הציוני ובסיפור העל המכונן אותו.

בשיח זה, שעיקרו סיפור ההגירה של העם היהודי מגולה לגאולה, הים נתפס לרוב כגשר, כשלב מעבר במסע לציון - אל הטריטוריה היבשתית המוגדרת, כאתר של סכנות ופחדים שאינו נושא משמעות משל עצמו, או לכל היותר כדימוי רומנטי הקשור בנוף המקומי - תמונת ראי של היבשה, נופיה וקשיי ההתיישבות בה.

"בעשורים האחרונים, כפי שנבקש להראות בתערוכה זו, ניתן לזהות שינוי ביחס זה כפי שהוא משתקף בריבוי מופעיו של הים ביצירות אמנות מקומיות" אומרת אוצרת התערוכה, רוני כהן-בינימיני, "נוכחותו של הים והופעתם של סמלים, מיתוסים ודימויים מן ההיסטוריה של האמנות ומן ההיסטוריה המקומית הקשורים בו, בולטים בצילום, בציור, ובעבודות וידיאו מאז שנות השמונים של המאה הקודמת ועד היום".

"שנים אלו בעולם היו שנים של אכזבה והתפרקות מן הנרטיבים הגדולים. בארץ, היו אלו שנים שבאו בעקבות שבר ופרדה מן הרעיונות שעמדו בתשתית החברה, שנים של שינוי האתוס הציוני והפיכתו לאתוס של חברת שפע-צרכנית-תקשורתית-מערבית. שנים שהציבו במקום אפשרויות של ריבוי, שפע, עודפות, פלורליזם ורלטיביזם. הים, בהקשר זה", מוסיפה כהן –בנימיני, "מופיע כאתר של שחרור ובריחה, כמרחב אלטרנטיבי לפרספקטיבות המקובלות: מרחב ממשי וסימבולי כאחד המאפשר חופש, פתיחות והיקסמות, ובאותה העת מכיל את הכוחות המנוגדים הרוחשים מתחת לפני השטח של התרבות הישראלית, ומאיר את הגיוון, העושר, וריבוי הסתירות המרכיבים את הזהות המקומית העכשווית.