התחלה: לפני 73 שנים למשפחה עם שני ילדים. בת בכורה לאחיה בצלאל ז"ל, שהיה צעיר ממנה בשלוש שנים. ההורים: הרב דב מעייני, רבה של המושבה מגדיאל, והאם פרידה זיכרונם לברכה.
הרב דאום: הרב יחזקאל דאום ז"ל, יליד המושבה מגדיאל, היה חבר ילדות קרוב. הוריה, לאחר עשר שנות עקרות קשות, זכו בטקס ברית המילה של התינוק יחזקאל דאום להתכבד כקווטרים. אחרי שנה זכו למרבה הפלא לפרי בטן, "אני".
האבא: הרב דב מעייני נולד בפולין ועלה לישראל מטעמי ציונות. "הייתה בו אהבה עצומה לארץ". הוא היה מראשוני התלמידים של ישיבת חברון בחברון, ובפרעות תרפ"ט ניצל בנס. "היה מנהיג בחסד, שלט בשמונה שפות ובעל כישרון אדיר לחבר בין כולם".
גדולי התורה: האב היה מקורב לחזון איש ומבכירי תלמידיו של הסבא מסלבודקה. זוכרת בילדותה את גדולי ישראל מסתופפים בביתה. "מי לא היה אצלנו בבית? החל מהרב הראשי הרב הרצוג עם כובע הצילינדר השחור, וכלה ברבנים מגדולי עולם הישיבות הליטאיות של אז".
אמא: לאחר נישואיה של פרידה עם הרב מעייני, החפץ חיים בכבודו ובעצמו שלח ברכה לחתונה. האם הייתה בהכשרתה מורה לתנ"ך ועברית. "הייתה אישה קשת יום, אבל ידענית עצומה בלשון ותנ"ך. ידעה לצטט בעל פה את המלבי"ם על ספרים שלמים".
יתמות: בת עשר הייתה כשנפטר אביה בפתאומיות והוא בן 49. הותיר אחריו אלמנה ושני יתומים קטנים. "זה היה שוק גדול. נשארנו חסרי כול. אמא גידלה אותנו לבדה".
בני ברק: לאחר פטירת האב ובהתייעצות אישית עם החזון איש, העתיקה המשפחה את מקום מגוריה מהמושבה מגדיאל לבני ברק. לאחר שנים אחיה, הרב בצלאל חזקיהו מעייני ז"ל, חזר למגדיאל כשזכה לשבת על כס הרבנות של אביו במושבה.
דרך משלה: ביסודי נשלחה לבית יעקב. בהמשך, בניגוד לרצון האם, לא הסכימה להמשיך בלימודים בסמינר בית יעקב ובחרה בתיכון לוסטיג, "שהיה עם בגרויות. פשוט הרגשתי שבית יעקב זה לא בשבילי". במקביל הצטרפה לתנועת הנוער עזרא. "בשביל אמא שלי זה התפרש בהתחלה כמרד".
בצלאל: שירות לאומי עשתה בקיבוץ שעלבים, ולאחריו בחרה ללכת ללימודי אמנות באקדמיה לאמנות בצלאל. "זו כבר הייתה רעידת אדמה בשביל אמא, אבל מה לעשות שהאמנות בערה בתוכי". בעקבות לחצים נאלצה לאחר שנת לימודים אחת לוותר על החלום ולפרוש.
החצי השני: נישאה לצבי מנוביץ, סוכן ביטוח. בני הזוג גרים בקריית משה ומקורבים לישיבת מרכז הרב. "צבי הוא איש מרכז הרב. היה מקורב לר' אברום שפירא זצ"ל".
הילדים: שלושה, שני בנים ובת. הבן הבכור דב עובד עם האב בביטוח, הרב יואל מנוביץ עומד בראש ישיבת ההסדר הגולן בחיספין, הבת ציפי כהן היא ראש מטה לחינוך אזרחי ע"ש קרמניצר במשרד החינוך ומחנכת באולפנת צביה. וכמובן, הנחת הגדולה היא 17 נכדים "מקסימים".
מורה: כבחורה צעירה החלה לעבוד לפרנסתה כמורה, בתחילה בבית ספר בנס ציונה ולאחר נישואיה בירושלים. תוך כדי עבודה חשה כי יותר מההוראה הפרונטלית היא מעדיפה לקשט ולעצב את בית הספר ולהשקיע בבימוי מחזות לאירועים.
תיאטרון: עם הזמן יצאה מהלימוד בכיתה לטובת הפקות של פרויקטים בית-ספריים גדולים. "לאט לאט התמקדתי בקידום התיאטרון במגזר הדתי-לאומי, דבר שבזמנו לא היה לו שום בסיס".
משרד החינוך: הפיקוח התרשם מעשייתה בבתי הספר והיא נבחרה להקים את היחידה לפיתוח התיאטרון בחמ"ד. 10 שנים עמדה בראש האגף. "זה היה להתחיל הכול מאפס. במגזר לא היו לימודי תיאטרון ולא מורים לתיאטרון. הבנתי שחייבים פה שינוי מהיסוד".
התקווה: המחזה הראשון שהפיקה במסגרת עבודתה ביחידה, 'התקווה', הוצג בתיאטרון ירושלים מול אלף צופים. "רציתי להראות את הכוח שיש בתיאטרון להעברת ערכים". שר חינוך דאז יצחק נבון צפה בהצגה והתפעל מהרמה הערכית והאמנותית. "הראיתי שאפשר להביא את הערכים היהודיים באמצעות אמנות גבוהה ולא מתפשרת".
שינוי: "הבנתי שהדור הזה מדבר בשפה אחרת דרך המדיה ובצורה ויזואלית חדה, ואם לא נשתמש בשפה הזאת של התיאטרון - נישאר מולם אילמים". בעבודתה התמקדה בהקמת צוות שיחולל את השינוי בחינוך הדתי. "דאגתי לטפח ולפתח קאדר של אנשי מקצוע בתחום התיאטרון והדרמה שיפיץ את הרעיון הלאה".
בית ספר לתיאטרון: דרך העבודה בשטח זיהתה צורך גם בהקמת בית ספר מקצועי-אקדמי לתיאטרון. "פניתי למנהל המכללה לאמנויות 'אמונה' והצעתי: 'בוא נקים חוג ללימודי תיאטרון לבנות דתיות'. בניתי את התוכנית האקדמית וניהלתי את החוג".
נחטפות: מאמינה כי בוגרות החוג לתיאטרון שבוחרות בהוראה, תהיינה בכל מקרה מורות טובות יותר. "גם אם הן לא מורות לדרמה, הן כבר יודעות להתחבר לתלמיד בכל מיני אמצעים שרכשו. הן למדו פיתוח דמיון, ניתוב יצירתיות, הקשבה לאחר ועוד. כל אחת שמסיימת אצלנו לימודי תיאטרון - נחטפת".
גם לבחורים: לאחר הקמת החוג במכללה הלינו כמה בוגרי ישיבות הסדר: "למה רק לבנות?". "אז הקמתי סדנה ללימודי תיאטרון לבחורים מייסודם של בית ספר 'מעלה' ו'אמונה'. השיעורים הראשונים היו אצלי בבית". בין התלמידים היו חגי לובר, גלעד אלפסי, אליעז כהן, דרור אידר ועוד. "כאן התחילה הצמיחה של התיאטרון היהודי".
מהפכה: נרגשת מהמהפכה שהתחוללה עם השנים. "אין כיום כמעט בית ספר אחד שאין בו לימודי דרמה ומגמות תיאטרון. יש כבר דור שני ושלישי של מורות מובילות ללימודי תיאטרון. גם בחינוך הדתי הבינו את החשיבות העצומה בלימוד הזה. זו מהפכה גם במודעות וגם בעשייה".
כותבים: מזהה כי עדיין חסרים מחזאים טובים במגזר. "צריך טקסטים טובים ואיכותיים עם עוצמה מבחינה דרמתית. זה תהליך שלוקח זמן, אבל גם זה יהיה".
התיאטרון ביהדות: את הדוקטורט עשתה, איך לא, בנושא המפגש בין התיאטרון ליהדות. "מדובר ביחסים של אהבה-שנאה. ביהדות היה טיפוח של אמנויות אחרות, אבל תחום התיאטרון היה מוחרם ממגוון סיבות. לא סתם היחס מורכב כל כך. ההבנה של חז"ל הייתה עמוקה ביותר".
זהירות, תיאטרון: "לכן תמיד אני אומרת לתלמידים שלי: תיזהרו. אני, שמקדמת את התיאטרון, מבקשת להראות להם גם את הסכנות הטמונות בו. לא לחינם חכמים חששו מהתיאטרון וצריך להיות מודעים לכך. לאורך השנים ניסיתי תמיד להתריע".
העצה: "התיאטרון הוא כלי עוצמתי, השאלה מה עושים איתו. מי שנכנס לתחום חייב להיות מודע לסכנות, לעשות את זה אחרת, וכן לשים גבולות".
משחק מעורב: מאמינה שעל במה אחת אסור שיעלו גברים ונשים יחד. "הסימביוזה בעבודה תיאטראלית על במה היא כל כך חזקה, שאפילו לא צריך מגע פיזי לחיבור. לכן אני חד-משמעית נגד משחק מעורב".
הספר: 'אעברה נא', שכתבה על אביה הרב דב מעייני ז"ל, רואה אור בימים אלה בהוצאת מוסד הרב קוק. ספר עלילתי מרתק ותעודה היסטורית חשובה. "הספר פותח פתח לארכיון הגנוז של מכתביו של אבא עם גדולי הדור".
אעברה נא: שם הספר החדש הוא גם שם שירו של הרב מעייני ז"ל, אותו הלחין ושר לפסוק "אעברה נא ואראה את הארץ" - "תפילתו של משה רבנו שמבטאת גם את תפילת חייו".
אם זה לא היה המסלול: כתיבת פרוזה. "מקווה שהקב"ה ייתן לי את הכוח ואת הזמן להמשיך ולכתוב ספרים". בקנה ספר על אמה פרידה ז"ל.
ובמגרש הביתי:
על הבוקר: משכימה קום בסביבות שש וחצי, ודבר ראשון יושבת לענות על מיילים. לאחר שהכיור נקי מכלים מתיישבת לכתוב. לקניות וסידורים מתניידת בקלנועית - "הכרכרה" - ברחבי ירושלים. מעבר לכך, הבית תמיד פתוח לאורחים. "הבית שלנו הוא פונדק דרכים לנכדים ולחברים, ואת כולם אני מקבלת בשמחה". לפעמים כותבת עד השעות הקטנות של הלילה.
דיסק ברכב: אין רכב, אבל המוזיקה האהובה עליה היא שיריו של הרב שלמה קרליבך ז"ל. "היינו ידידי נפש. השירים שלו נוגעים לי בנימי הנשמה". כמו כן, נהנית ממוזיקה קלאסית ושירי ארץ ישראל של פעם.
פנאי: אין אצלה בלקסיקון דבר שנקרא שעות פנאי. "אני לא אוהבת לבזבז זמן".
בשבת: שולחן השבת בבית משפחת מנוביץ תמיד בתפוסה מלאה. "אנחנו נהנים כשיושבים סביב השולחן הרבה אורחים, שרים זמירות ואומרים דברי תורה. זה עונג שבת". לאחר הסעודות מתפנה לקריאת ספרים, כל הז'אנרים, אבל לאחרונה מספריו של אהרן אפלפלד וספרות עולם. "בקריאה אני ממלאת חללים שלא הספקתי בנעוריי".
אוכל: לא מבשלת ולא אופה הרבה, "מעדיפה לקנות", אבל בשלנית טובה במיוחד של גפילטע פיש, מרק עוף מיוחד ועוד.
מפחיד: "יותר מהכול, שמדינת ישראל לא תמשיך להתקיים. שחס וחלילה לא תהיה לנו שוב שואה".
דמות מופת: בראש ובראשונה אבא, אבל גם המורה מכיתה ח' אהובה ברמן, בתו של הסטייפלר. "אישיות אדירה. כתלמידה האכלתי אותה מרורים, אבל אני מעריכה את היותה מחנכת דגולה ואישיות אצילה".
כשתהיי גדולה: "אכתוב ספרים".
rivki@besheva.co.il