קשה, באמת קשה להבין איך מישהו יכול להתאבד בגלל השמצה בפייסבוק.
קראתי את הפוסט של אריאל רוניס ז"ל, וכאב לי הלב.
אז קראו לו גזען, זאת סיבה ללחוץ על ההדק? איפה כל שאר החיים שלו? והרי כולנו אמונים על קדושת החיים, על הערך שיש לכל שנייה, אפילו בחייו של שכיב מרע, וקל וחומר בחייו של אדם צעיר ובריא שמעיד על עצמו שהכול היה דבש.
ואז נזכרתי בבלוג שהיה לי באתר 'רשימות'. זו פלטפורמה שמאגדת בתוכה כותבים שונים, וקהל הגולשים שלה לא ממש משיק לקוראי 'בשבע'. כשהתחלתי לכתוב שם ראיתי שליחות בהבאת קול אחר לשיח החילוני-שמאלני, ובאמת ניהלתי כמה דיונים מעניינים ופוריים עם מגיבים למיניהם.
אלא מה? לא עבר זמן רב והתגובות הארסיות החלו להגיע. לא בכמויות, אבל מספיק כדי להכאיב. "מה אכפת לך?" הייתי שואלת את עצמי פעם אחר פעם. "את לא מכירה אותם, הם סתם טיפוסים מגעילים – מה את מתרגשת?". משכתי ומשכתי, אבל כשגיליתי שהבטן שלי מתהפכת בכל פעם שאני פותחת את התגובות, אמרתי לעצמי "עד כאן", וחסמתי אותן. כשהייתי ילדה קטנה באנגליה, נהגנו לדקלם שאבנים ומקלות יכולים לשבור את העצמות, אבל מילים לא יכולות לפגוע. טעות. מסתבר שהגרסה היהודית של "כל המלבין פני חברו ברבים" הרבה יותר מדויקת. חלילה לי מלהצדיק התאבדות, אבל מי יודע לאיזה מצב נפשי רוניס הגיע.
פייסבוק ואני
באופן אישי, אני לא חסידה גדולה של פייסבוק. קודם כול, יש לי בעיה קטנה: כל פעם שאני מנסה להיכנס, אני שוכחת את הסיסמה שלי. חוץ מזה, כל העסק מהיר מדי, שנון מדי, חושפני מדי, ולא מאפשר התפלספות כמו בטור הזה, למשל. אז לכתוב אני לא כותבת בכלל, ואני עוקבת רק אחרי ימי ההולדת של ששת חבריי, ואחרי יותם זמרי החביב ועלילות שירן בזארה.
ובכל זאת, אני לא בעד להאשים את המדיה בתופעת השיימינג – מדובר בבעיה של חינוך נטו. אני תמיד תוהה איך בעל תשובה טרי מקבל את הלכות לשון הרע, שנראות כל כך מנותקות מההוויה היומיומית שלנו. מה זה, תורה של מלאכים? איך אפשר אף פעם לא לדבר דברי גנאי על מישהו? אבל אם הגולשים היו מקפידים אפילו רק על רוח הדברים, רק חושבים פעמיים איך הם היו מרגישים אם היו כותבים עליהם ככה - כמה כאב לב היה נמנע. כל כך קל לזרוק מילים ברשת, והן מגיעות כל כך רחוק וכל כך מהר. כולנו צריכים להיות אחראים על מה שיוצא מהמקלדת שלנו.
ויכול להיות שהעולם הווירטואלי רק נותן לאנשים מנוחה מכבלי הפוליטיקלי-קורקט של עולם המבוגרים? הרי בהתנהלות החברתית הרגילה יש בכל זאת מידה מסוימת של טקט ושל איפוק. ברשת, משום מה, נדמה לאנשים שהכול מותר. חוזרים לילדות נטולת המעצורים והפוגענית. וכל מי שהיה אי פעם ילד זוכר כמה ילדים יודעים להיות אכזריים.
משה בקר הוא שחקן וזמר ותיק וידוע. אבל עד היום הוא נושא איתו כאב מילדות – לא מכות, לא התעללות קשה – רק כינוי שהודבק לו. אל השיר "מוסה סוסה" שהוא כתב התוודעתי ממש לאחרונה, וכדרכי לא יכולתי שלא להזיל דמעה. הנה חלק ממנו:
שם חדש נולד לי, מתגלגל על הלשון
זה צורב לי, דוקר לי עמוק בגרון
אולי סוסה הוא שמי האמיתי
רק בלי דמעות, אל תהיה ילדותי
הייתי הולך, מסתובב ברחובות
שומע אותו צוהל אחריי מכל המרפסות
בלילות זה רודף בלי רחמים
ואני צועק: "זה לא אני! זה לא אני!"
מוסה סוסה,
כך הם קראו לו
מוסה סוסה,
הם לעגו לו
לילד שפעם הייתי אני
שפעם הייתי אני
כשילד חווה מצוקה חברתית, זה אולי אחד הדברים המכאיבים ביותר – לו ולהורים שלו. אני זוכרת היטב את הילדה הדחויה ביסודי, ואת זאת שבחטיבה לא רצו לשבת לידה. הן שרדו, ואפילו הצליחו יפה בחיים, אבל אין לי ספק שנשארו אצלן צלקות. וגם אם ילד לא דחוי ממש, סתם שקוף, זה עניין לא קל.
אפשר ללמוד את זה
התחושה הרווחת של הילד ושל הוריו, ואפילו של המורים שלו, היא בדרך כלל של חוסר אונים. יש ילדים שמוקפים חברים, ויש כאלה שלא. מי שחווה קשיים לימודיים יכול לקחת שיעורי עזר, אבל מה לעשות מול חברה שלא מקבלת את הילד?
ברוך ה', כנראה שזה לא מדויק. את השיר על "מוסה סוסה" שמעתי בהרצאה מרתקת של אודליה אלקובי, מנהלת מרכז 'תעצומות' ביד בנימין. המרכז עוסק בהוראה מתקנת, אך לא רק – הוא גם מציע הוראה מתקנת בתחום החברתי. לטענת אלקובי, אפשר בהחלט להעניק לילד כלים שיאפשרו לו להתמצא בג'ונגל החברתי ולהשתלב בו. אפילו טיפ כמו להסביר לילדים שצריך ליצור קשר עין או לשים לב למרחב האישי יכול לעזור. אין לי היכרות אישית עם מישהו שנעזר במרכז, אך בהחלט התרשמתי שמדובר במקום רציני עם תורה סדורה. אם הילד שלכם זקוק לזה, שווה לבדוק.
פסק זמן
אל תילחצו אם תחפשו את הטור שלי בשבועות הקרובים ולא תמצאו: לא יצאתי לפנסיה ולא הצטרפתי לאמיר חצרוני, רק הלכתי לנפוש קמעה. בעזרת ה' נחזור בכוחות מחודשים. עד אז, אתם מוזמנים לשלוח אליי למייל הערות, הארות, תגובות וסתם מה שבא לכם. סומכת עליכם שתהיו יותר נחמדים מהטוקבקיסטים של 'רשימות'.
eramati@gmail.com