מעט מן בני האור

אחרי יותר מתשע שנים של עבודת נמלים שקדנית ומוקפדת, סגרה דבורית שרגל את שערי בלוג ביקורת התקשורת 'ולווט אנדרגראונד'.

שרגל, שעברה לכתוב את הבלוג הפופולרי אחרי שמאסה בעולם העיתונות, צועדת כעת אל התחנה הבאה בחייה כיוצרת דוקומנטרית.

ולווט אנדרגאונד, או סתם ולווט, או V אם הייתם מהקוראים הקבועים, היה (או הייתה) מופת של חריצות, אמת פנימית ואובססיה לפרטים. גם מי שלא אהב את הבלוג ולא הזדהה עם מסריו אמור להעריך לפחות את ההשקעה. שרגל הייתה מערכת תקשורת של אישה אחת, שרוב אמצעי התקשורת יכולים ללמוד ממנה כיצד לנסח, להגיה ולתקן כשצריך. רק המחשבה על קריאת רוב העיתונים מדי יום לפנות בוקר מעוררת שילוב של רגשי חלחלה והערצה.

זהו, מיציתי את המילים הטובות ועכשיו אנסה לחזור לעצמי. בראשית שנת 2012 עסקו כותרות העיתונים, תאמינו או לא, בהפגנה של עולים מאתיופיה נגד אפלייתם של בני העדה. זה קרה בקריית מלאכי, בעקבות חשיפת הסכם מקומי שנועד למנוע כניסתם של אתיופים לבתי אחת השכונות בעיר. שרגל פרסמה אז פוסט בנושא תחת הכותרת "מדינת כל גזעניה". ולמרבה הצער, היא כה התלהבה מהתחדיש הלשוני של עצמה, עד שהחלה להשתמש בו כמעט בכל הפוסטים שפורסמו מאז. כל תופעת גזענות שולית, או לפחות כזאת שנחשבה גזענית בעיני הכותבת, זכתה לכותרת המכלילה והמעוותת – ואם יורשה לי להיות גזען לרגע, הפולנית משהו – "מדינת כל גזעניה".

גם העיתונאי דן מרגלית התאהב עד כלות בצמד ביטויים שטבע: "בני האור" ו"בני החושך". בני האור, למי שלא היה בפרקים הקודמים, הם חובבי ההנצחה של דיקטטורת בג"ץ. בני החושך, אליבא דמרגלית, הם טיפוסים מפוקפקים כמו שרי המשפטים בהווה ובעבר איילת שקד ופרופ' דניאל פרידמן, אנשים שאינם מרוצים ממערכת המשפט במתכונתה הנוכחית ומאמינים, שומו שמיים והאזיני ארץ, שהיא טעונה מקצה שיפורים.

כחובב הסדר המפא"יניקי הישן, מאמין מרגלית שהמדינה זה הוא ושבני האור הם אלה שאוחזים בדעותיו. עורכיו ב'ישראל היום', מסתבר, חושבים אחרת. לפני כשבועיים, בכותרת המשנה לטור הקבוע שלו, הכניס העורך את הביטוי בני האור למירכאות. אולם בתוך המאמר מופיע הביטוי בלי מירכאות, הן משום שמרגלית אכן מאמין בחלוקה המקוממת הזאת כפשוטה, והן משום שהוא כנראה ממש, אבל ממש, מתענג על מטבע הלשון של עצמו.

שרגל ומרגלית, באמצעות הביטויים שיצרו, הכניסו את עצמם לעמדת היחיד המוסרי שמייחס לרבים – או לכלל – חוסר מוסריות. מעט מן בני האור שדוחה הרבה מן בני החושך. כך עושים גם כותבים אחרים בני השבט הפוליטי ששולט במדיה, ולעתים גם הם משתמשים בביטויי גנאי קבועים ובעייתיים. אין טבעי ואנושי יותר לאדם הכותב מלדבוק בקופירייט הלשוני שמייחד אותו. רק כדאי שבאותו ביטוי ייחודי יהיה שמץ מן האמת.

ריאיון נוקב

שאלה: אז מה לגבי החטא הקדמון של המפעל הציוני?

תשובה: אה כן... אכלו לי, שתו לי, נגעו לי.

ש: איך אנחנו היהודים ניסינו לנכס אותך אלינו, חחח...

ת: ... העליבו אותי, השפילו אותי, השפיטו אותי...

ש: למה אתם לא פותחים באינתיפאדה בתוך הקו הירוק? אשכרה לא מבין אתכם.

ת: ... איימו עלינו, הפחידו אותנו, השפילו כבר אמרתי?

ש: תגיד גם משהו ביקורתי על כישלון הדו-קיום, בבקשה, בבקשה!

ת: הסתתם, קראתם לרצח עם, הייתם זבל באופן כללי.

ש: נכון שאנחנו כאלה גזענים? נכון?

ת: אל תהיה כזה שלילי, אתם עוד יכולים להיות הרבה יותר גרועים מזה.

(למי שהחמיץ את הריאיון של יהודה נוריאל עם הסופר הערבי-ישראלי סייד קשוע במוסף הספרות של 'ידיעות אחרונות' מסוף השבוע – זהו תקציר ערוך וקצת משופץ, ממש בקטנה, אבל די ממצה ומייצג).

בקטנה

א. רק כדי לסגור את הקצוות: זה לא היה הריאיון היחיד באותו גיליון שבו ניסה מראיין יהודי להוציא זעם קדוש ממרואיין ערבי. במוסף '7 ימים' הופיע ריאיון שערך אלון הדר עם השחקן הערבי-ישראלי קייס נאשף ('אננדה'), ובו שאלות על המצב של הפלשתינים, ההפחדה של ביבי, הגזענות והתלישות וההשפלה. למרבה הצער, נאשף סירב להתבכיין כמו קשוע והוציא מחוויית הקריאה שלי את כל הכיף.

ב. מסמך שנחשף לאחרונה מגלה שאשתו של אדולף אייכמן הורשתה לבקר אותו בכלאו זמן קצר לפני הוצאתו להורג. מעניין מדוע נשמר הדבר כסוד במשך חמישים ושלוש שנים. אולי בישראל חששו שמדובר בהפרה של אמנת ז'נבה.

ג. השבוע פורסם שצבא עיראק חיסל שני במאי סרטים של ארגון דאע"ש. שזה לגמרי סבבה, רק לא ברור כיצד מבדילים בדאע"ש בין במאי סרטים לסתם אנשים שצועקים "קאט". שבת שלום.