יום השנה לחטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים אייל, גיל‑עד ונפתלי הי"ד חל השבוע, והמשפחות עלו לקברם בבית העלמין במודיעין.
בבוקרו של אותו יום איריס יפרח, אמו של אייל, לא מצאה לעצמה מנוח.
הכאב שלופת אותה במהלך השנה האחרונה התחזק ביתר שאת. הגעגועים לבן האהוב גברו והדמעות כיסו את העיניים. "זה לא נתפס שעברה לה כבר שנה ואייל איננו איתנו", היא לוחשת. "שנה לא פשוטה עברה עלינו, שנה של געגוע שאין לו סוף. צריך להבין, לעכל ולתפוס את גודל האבידה. החיסרון של אייל מוחשי לי בכל נשימה ונשימה, בכל פינה בבית", היא נאנחת. "לאן שאני לא מסתכלת אני נזכרת בו. הוא נמצא בלבי. זו מלחמה פנימית לא לשקוע. זה חור שנפער בנו. היינו משפחה מושלמת ועכשיו אנחנו חסרים. נגדע איבר מאיתנו, והאתגר שלנו הוא לא להתפרק ולנסות להמשיך לחיות, כאילו אנחנו שלמים".
וכשקשה?
"אנחנו נושאים עיניים לשמים, מנסים לדמיין את אייל מתבונן בנו ולומר לעצמנו בקול 'אייל היה רוצה שאנחנו נמשיך הלאה ונחיה חיים מלאי שמחה ואהבה כפי שהיו'. ברור לנו, גם ברגעים הקשים, שאנחנו רוצים להמשיך לחיות. זה מה שאייל מצפה מאיתנו וזה מה שאנחנו מאמינים שמוטלת עלינו החובה לעשות. האתגר הוא לקום בבוקר ולהמשיך בשגרה של שמחה".
ביום חמישי האחרון, מספרת איריס, לאחר תקופה ארוכה, חשה לפתע בהתנהלות משפחתית כבימים עברו. "הבנים חזרו מהישיבות ופתאום היינו כולנו יחד בבית. אחד הבנים לימד את הבנות לנגן בגיטרה, שני שר, האחר בישל להנאתו במטבח והבית התחיל להתעורר. הייתה אווירה שמחה של בית עם משפחה וילדים. הסתכלתי סביבי והרגשתי איך התגעגעתי לתחושה הזאת. אמרתי לילדים: 'תשמעו, אנחנו סוף סוף משפחה שלמה'. ואז הבן שלי אסף נעמד ואמר: 'אמא, תדייקי, אנחנו עדיין לא משפחה שלמה. אוטוטו המשיח יגיע ואז נתאחד עם אייל ונהפוך לשלמים'. זה נתן לי בום בבטן. החסר שלו כל כך גדול, ולא נהיה יותר משפחה שלמה עד ליום הגאולה", היא אומרת וקולה נשנק.
בשנה האחרונה נכח בנה אייל בחייה על כל צעד ושעל. "כל דבר יכול להזכיר לי אותו. זה יכול להיות שיר ברדיו שאייל אהב, אוכל, תמונה או סתם מישהו שחלף ברחוב כשהוא צועד עם תיק גב ענקי ונראה בדיוק כמוהו. יש מקום שבו המילים נגמרות. אני יכולה להתפרק מזה, אבל אני כבר לא עוצרת את עצמי. כשהדמעות עולות הן עולות".
עיניים אנושיות מאחורי המצלמות
לפני שנה, החשש לגורל הבנים איחד מדינה שלמה במשך 18 יום.
במבט לאחור מודה יפרח כי השותפות של הציבור בישראל עם כאבה האישי הייתה בתחילה לא מובנת.
"בהתחלה, כשהייתי בכאב אדיר על הבן האהוב שלי שנעלם ואנשים שאני אפילו לא מכירה פנו אליי ואמרו 'זה הבן שלנו' - הייתי מחייכת אליהם בנימוס וחושבת לעצמי בלב: 'אייל זה הבן שלי, שלי. לא של אף אחד אחר, מה הם מדברים בכלל'. לא היה קל להתחלק עם כולם ביקר לי. אבל בהמשך הבנתי שהשותפות הזאת היא מתנה גדולה. לקחתי את הדבר המדהים הזה למקום של עוצמה, של כוח", היא מספרת. "אני יכולה לומר שבפעם הראשונה שיצאנו לתקשורת בימים שלאחר החטיפה, הופתעתי לראות את כולם נעמדים בחוץ. תוך כדי שדיברנו למיקרופונים הרמתי את עיניי לצלמים ולעיתונאים וראיתי עיניים אנושיות, ראיתי לב שבוכה יחד איתנו והבנתי שעם ישראל הוא עם נפלא. הוא לגמרי איתנו. אחדות הלבבות הזאת הייתה מרוממת. הביחד הזה, החיבוק והתמיכה, נותנים לנו תעצומות גם היום ואני אסירת תודה לכל מי שאיתנו".
בני הזוג אורי ואיריס יפרח שומרים על קשר רציף עם חבריו של הבן, למרות המורכבות שבכך. "מאז האסון הבית נפתח יותר. עם החברים יש קשר חם. הם מגיעים מדי פעם לסעודה שלישית ולא מזמן הוזמנתי למסיבת גיוס של אחד החברים. ראיתי את הבנים על מדים והתפרקתי. אני מודה שזה לא היה בשבילי מחזה קל, אבל אז בירכתי אותם מכל הלב שייצגו בשירות את אייל שלי והרגשתי את ההמשכיות", היא משתפת בכנות. "גם כשחבר'ה צעירים פונים אליי ושואלים 'איריס, מה את רוצה שניקח מאייל?' זו בשבילי המשכיות, זה להשאיר את אייל בחיים".
במהלך ימי השבעה הגיעו חבריו של אייל מישיבת שבי חברון, והפתיעו את הוריו עם אוצר יקר מפז - יומנו אישי. "כשהחברים הגיעו עם הציוד מהישיבה הם הוציאו מהקרטון קודם כול את היומן האישי של אייל. זה נס גדול שהיומן נשאר איתנו. אם אייל היה מכניס אותו לתיק ולא משאיר אותו על המדף בישיבה - הוא היה נשרף ברכב. הקב"ה כאילו אמר לנו: 'קחו, בבקשה, השארתי לכם מתנה. תקראו ותפיצו'. כשהקב"ה מעמיד בניסיון, הוא דואג לרפד את האדם בכוחות". יומנו של אייל עתיד לצאת לאור בחודשים הקרובים.
במהלך השיחה איריס מצטטת משפטים מתוך היומן עב הכרס. היא כבר יודעת בעל פה כמעט את כולו. "ברגעים שאני רוצה להתחבר אליו, אני קוראת ביומן. הכתב שלו, האותיות והמילים - הם הנפש שלו".
האם למדת מהיומן דברים שלא ידעת על אייל?
"ועוד איך. הכרתי את הבן שלי מחדש. כל השנים אייל היה חסר מנוחה. איפה אייל? הוא בסניף, הוא מארגן שבת, נפגש עם חבר. תמיד בתנועה, תמיד עם אנרגיות, תמיד בעשייה. את זה היה לי לפעמים קשה לקבל. אנחנו ההורים, בעומס של החיים, העבודה, הבית, מתקשים להעריך את הפיקדון שיש לנו בידיים, ולפעמים אנחנו נוטים לראות רק את החיצוניות, את הקליפה. ואני אומרת: הורים, תאמינו בילדים שיש לכם. תאהבו אותם. הם נפלאים ורוצים לעשות רק טוב. זה שינה לי את דרך ההסתכלות לא רק על אייל, אלא על כל הילדים".
ביומן עורך אייל חשבון נפש נוקב. שעות בודדות קודם החטיפה עוד ישב בבית המדרש בישיבה וכתב ביומנו, משפטים שמאוחר יותר יעוררו סימני שאלה האם הרגיש שמשהו חלילה עתיד להתרחש. "אלו לא סתם מילים, זה תיאור של החיים שלו", אומרת האם. "הוא שאף לחיות את החיים מתוך משמעות, בעומק שלא אופייני לבני גילו. הוא התעסק במשמעות של החיים, לא נתן להם לזרום ככה סתם. כשקראתי בכתבים לא האמנתי שזה אייל שלי. לא שיערנו אילו חיבוטי נפש סערו בתוכו, איזה רצון בער בו להתקרב לבורא עולם. איזה שיח עמוק הוא ניהל עם עצמו. הופתעתי לגלות איזו נשמה גבוהה הסתובבה אצלי בבית. אני פונה להורים ומבקשת: שימו לב ליהלומים שיש לכם בבית".
פניות לכתבת: [email protected]