"אבל למה את כועסת?"

אסף ישב עם אביגיל, שותפתו להדרכה, והסתכל עליה כמי שאינו מאמין. הרגע היה ביניהם ויכוח קטן שבו טענה שהיא זו שעיקר העומס להכנת הפעילות לפסח נופל עליה.

אסף הסכים איתה, אבל לא הבין כיצד ייתכן שבגלל  אי הבנה על חלוקת התפקידים ביניהם, אביגיל החלה לתאר את דרכם המשותפת כמדריכים. שהיא כאילו ניהלה מין פנקס רישומים של כמה הוא לקח אחריות ופעל וכמה היא פעלה מהרגע בו התחילו יחד את ההדרכה.

אסף אפילו לא הצליח לזכור כל מקרה שהעלתה ואם כל ההאשמות והמידע הזה שנמצא אצלה בראש נכון, כך שלא יכול היה לענות לה, להתגונן. והכי חשוב, עכשיו בכלל מדובר במשהו אחר לגמרי - קשה לו לקחת על עצמו את כל התפקידים והמשימות שאביגיל רוצה שייקח, כי יש לו בגרות מעיקה במתמטיקה על הראש, והוא צריך להתכונן.
אל תתעלמו מכעסי עבר, הרשו לעצמכם לבטא את הכעס, "להוציא את העצבים" בשיחה גלויה, ובלי להאשים את האחר. 

מתמטיקה הייתה אחד המקצועות השנואים עליו. קשה כמו אבן. מבחינת אביגיל, מתמטיקה הייתה משחק ילדים. קלי קלות. היא הרגישה ששוב אסף מתחמק מאחריות, ושוב היא נשארת לבד עם ים של משימות. והכי גרוע זה שהוא אפילו לא זוכר. הוא שכח שגם בשוק פורים הוא התנהג ככה ושגם בפעילות הפתיחה שלהם, כשהתחילו להדריך היא זו שהכינה לבד את הצ'ופרים ואת ההפעלה. והוא עוד כועס עליה שהיא מנהלת נגדו "פנקס רישומים".  איך אפשר לשכוח? בעיקר כשההתנהגות המעצבנת שלו לא משתנה כבר הרבה זמן.

ההסבר הביולוגי

כמטפלת, כשאני מסתכלת על הסיטואציה הזו של אביגיל ואסף, אני רואה לפני הרבה גברים ונשים שפגשתי לאורך הדרך, שאצלם האישה מנהלת מין פנקס רישומים וזוכרת כל דבר שהתרחש בעברם המשותף (ובעיקר את הדברים ה"רעים"), והגבר בכלל לא זוכר במה מדובר ולא יודע מה לענות על כל ההאשמות שלה.

ייתכן שהסיבה לכך שנשים זוכרות יותר סיטואציות היא השוני הביולוגי שקיים בין נשים לגברים. הורמון האסטרוגן, שנמצא בכמות רבה יותר אצל נשים, משויך גם ליכולת זכירה. חוקרת המוח ד"ר לואן ברינזדיין מצאה כי ההיפוקמפוס- אזור במוח שקשור לזיכרונות ובעיקר לזיכרונות של אירועים רגשיים – גדול יותר בממוצע אצל נשים מאשר אצל גברים. ייתכן שהבדלים ביולוגיים אלה משפיעים על כך שנשים זוכרות לעתים במשך שנים אירועים רגשיים של ויכוחים ומריבות, לעומת גברים שלעתים קרובות שוכחים את המריבה מיד אחרי שהסתיימה.

האמת הקדושה

יש סיפור בגמרא על רב שאשתו הייתה מצערת אותו - הוא היה מבקש ממנה שתכין לו עדשים, והיא הייתה מבשלת לו דלועים. היה מבקש דלועים – הייתה מבשלת עדשים. כשגדל בנם חייא, הוא היה המתווך בין ההורים. הוא היה אומר לאמו שתכין לאב את האוכל ההפך ממה שביקש. אם האב ביקש דלועים, חייא הבן אמר לאמו שהאב ביקש עדשים, וכך האם הייתה מכינה לאב את מה שבאמת ביקש. כשהאב גילה, הוא ביקש מבנו להפסיק להפוך את דבריו, אפילו שכך הכינה לו בדיוק מה שביקש. למה? באמצעות התשובה אציע דרך להתמודדות עם ה"פנקסנות" הזו של נשים ועם אי הזכירה של הגברים.   

הסיפור בגמרא מתחיל מכך שיש הרבה כעס של האישה כלפי בעלה. הוא אינו מבין וכנראה אינו זוכר מדוע אשתו כועסת עליו. כשבנו גדל, נראה לכאורה שהיחסים השתפרו כי הוא מקבל מאשתו בדיוק מה שהוא רוצה. אך דווקא אז, למרות שלכאורה הגיע למנוחה ולנחלה, הוא מגלה שהיחסים עם אשתו לא השתפרו, אלא בנו הוא שמסדר את העניינים. למרות שלכאורה היה אמור להיות נוח לו להשאיר את המצב כך – "שקט תעשייתי" עם אשתו. אני חושבת שהוא רצה לשמוע את אשתו, לשמוע שהיא ממשיכה לעשות לו "דווקא", כי כך יכול היה לקבל שיקוף נאמן של מצבה, ולדעת שהיא עדיין כועסת. הוא סרב לוותר על ההבנה את אשתו, את מצבה הרגשי האמִתי.

זה מה שאני מציעה גם לכם, החבר'ה הצעירים: אל תתעלמו מכעסי עבר, אל תדחיקו – הרשו לעצמכם לבטא את הכעס, "להוציא את העצבים" בשיחה גלויה, ובלי להאשים את האחר. כשאנחנו מרשים לעצמנו את זה, אנחנו כנים. כשלא צוברים כעסים בבטן, אין פנקסנות. ואתם, אלה ששומעים את מי שנפגע וכועס – הקשיבו לו. אל תרגישו צורך להכין תשובה – זה הרי רק יכניס אתכם למתח. בלי האשמות מצד אחד ובלי התגוננויות מצד שני, יש הקשבה אמיתית ומלאה. יש כנות.