עניין אישי - הפעם עם פרופ' חיה גרינברגר

בת 66. תושבת מעלה אדומים. נשואה לבן ציון ואם לחמישה. דיקן הפקולטה למדעי החיים והבריאות וראש המחלקה לסיעוד במרכז האקדמי לב.

תגיות: אתנחתא 647
עפרה לקס , כ"ג בסיון תשע"ה

התחלה: אוקטובר 48', מחנה פליטים במינכן, גרמניה. הוריה היו ניצולי שואה שהכירו שם. אביה, שאיבד את משפחתו הראשונה בשואה, היה בצבא הרוסי וכך ניצל. אמה עברה מחנות רבים, הגיעה לאושוויץ והשתתפה בצעדת המוות. "היינו אמורים לעלות לארץ, אבל היה צנע ואחות של אמי הזהירה שלא נעז". המשפחה היגרה לפרבר של ניו ג'רזי, ארצות הברית. היא הבת הבכורה משתיים.

דור שני: המושג נחווה עד הקצה. "כילדים ידענו מה ההורים עברו. ידענו גם שהם מקריבים מעצמם כדי שנקבל השכלה, והיינו צריכים להיות הכי בסדר שאפשר. היה הרבה מתח ודאגה. אם איחרת בחמש דקות ידעת שההורים יוצאים מדעתם". וגם הלילות היו קשים. "אמי הייתה מתעוררת בסיוטים, אז לא ישנתי טוב". כבכורה היא גם נשאה בעול העזרה להורים בכל נושאי הביורוקרטיה במדינה החדשה. "הילדות הייתה קשה. לא הייתי משוחררת ולא יכולתי להיות עליזה. הבטחתי לעצמי שלילדיי אתן מה שאוכל, אבל אמנע מלהעביר להם רגשי אשמה".

זה מקרוב באו: בשכונה לא היה כל כך נעים להיות ילד שהוריו הגיעו עכשיו מהמלחמה. "היא הייתה מורכבת מילדים יהודים אמריקאים שהגיעו עשר שנים לפנינו. אנחנו נחשבנו סוג ב', בין השאר כי ההורים שלנו דיברו במבטא זר". כל זה השתנה כשהגיע זמן התיכון.

תיכון: ישיבה יוניברסיטי, שהצריך נסיעה יומיומית של שעה וארבעים דקות לכל כיוון. "היה שווה כל רגע". מבחינתה, "השנים האלה נתנו לי את הבסיס גם בלימודים כלליים, אבל בעיקר בלימודי קודש". למרות השנים שחלפו היא עדיין זוכרת את המורים ואת מה שאמרו בכיתה. "הם בנו אותי כאישיות ושימשו לי מודל לחיקוי". בתיכון גם ילדי שרידי השואה היו "שווים בין שווים".

תנועת נוער: 'המזרחי הצעיר'. תנועה מקבילה לבני עקיבא, רק פחות סוציאליסטית. היא הייתה חניכה ומדריכה. "חינכו לאהבת הארץ ולעלייה, למדנו היסטוריה ושרנו שירים, ובתיכון נסענו גם לפגוש סניפים אחרים".

תואר ראשון: את התיכון היא סיימה בגיל 16 וחצי. "כל מי שהיה חצי מוצלח יכול היה לעשות את זה". את התואר הראשון, בהיסטוריה ומדעי היהדות, למדה בישיבה יוניברסיטי, ואחר כך החלה ללמד.

החצי השני: את בן ציון הכירה מילדות וגדלה איתו באותה שכונה. הרקע המשפחתי של שניהם דומה ואת הצעדים בבית הספר ובתנועה עשו יחד. הם נישאו כשהיא הייתה בת 21 והוא בן 20 ולפניו היו עוד שנתיים לסמיכה ולימודי עריכת דין. היום הוא שופט בבית המשפט המחוזי, וכבר 25 שנים מתנדב כרב בית כנסת בשכונה שלהם, מצפה נבו. "בחור נפלא".

הברכה: חמישה ילדים, ואת הנכדים "לא סופרים". בן אחד הוא רופא מרדים, בן נוסף עזב משרה בכירה בהייטק ועושה הסבה לרפואה, בת אחת מחנכת שנים רבות בשדה אליהו, בת נוספת היא אופטומטריסטית ועוד אחת מלמדת מוזיקה. הילדים גרים בכל רחבי הארץ.

חושבים עלייה: המעבר לישראל היה בתוכנית מההתחלה, והיא הבינה שללמד יהדות בישראל יהיה בבחינת מכירת קרח לאסקימוסים. "רציתי ללמוד מקצוע שיביא תרומה ייחודית בארץ". היא ידעה שבאותה עת לא היה בישראל תואר שני בסיעוד, ולמדה את המקצוע עם התמחות בתחום המשפחה. "הייתי אחות קשר. כזאת שמקבלת מטופלים מיד אחרי האשפוז, מבקרת אותם, מטפלת בהם ומקשרת ביניהם ובין שאר הגורמים המטפלים".

עולים: בעלה קיבל משרה אצל פרופ' נחום רקובר בתחום המשפט העברי. "הטלפון התקבל ביום שישי בבוקר. הודענו לילדים והם מאוד שמחו". תוך שישה שבועות הם מכרו בית, שני רכבים ותכולה. אבל המשא האמיתי נשאר איתם.

המשא: "סחבנו על הגב שלושה זקנים: את אבי, את אמא של בעלי, שהייתה אלמנה ולא רצינו להשאיר אותה לבד, ואת אחותה". הילדים השתלבו מהר מאוד במסגרות, "אבל למבוגרים זה היה מאוד קשה". לבסוף שתי הנשים חזרו לארצות הברית, "אבל אבי, שהיה מאוד ציוני, הסתדר יפה".

שערי צדק: היא החלה לעבוד בשערי צדק כמנחה קלינית ומרצה. בהמשך הפכה למנהלת בית הספר לסיעוד, למרות שזה לא היה בתוכניות. "אהבתי את המקצוע ואת ההוראה, אבל לא חשבתי על ניהול". בסופו של דבר היא עמדה בראש בית הספר במשך 13 שנים. "בשלב מסוים חשבתי שכדאי לשנות".

השינוי: המעבר היה למשרד הבריאות, שם ניהלה את מחלקת הבחינות לסיעוד. "כל העניין של טסטולוגיה, סטטיסטיקה ואיך מודדים יכולות ושאלות טובות היה מאוד מעניין".

דוקטורט: במהלך השנים עשתה דוקטורט בעבודה סוציאלית, "כי אין דוקטורט בתחום הסיעוד", אבל הנושא בהחלט נושק לתחום. היא בחנה את נושא טיפול בני משפחה בקרוב מבוגר וחולה, ומצאה שאמנם ככל שהמבוגר יותר תלוי בזולת בני המשפחה צריכים לתת לו יותר, אבל היקף המענה שהם נותנים נגזר מכמה הם מאמינים שהם מסוגלים לתת.

המסקנה: "צריך לתמוך בבני המשפחה שמסייעים למבוגרים". היא מכירה את הנושא מקרוב מאוד, מכיוון שהיא הייתה מטפלת לא פורמלית לאביה במשך 12 שנה. "זה קשה נפשית ורגשית ודורש המון אחריות". מאז העבודה ההיא היא ממשיכה לכתוב במסגרות שונות, ולפני שלוש שנים קיבלה פרופסורה.

קמפוס טל: לפני שמונה שנים גויסה להקים את המחלקה לסיעוד בקמפוס טל. היום הם מוציאים מחזור רביעי של "בנות מאוד איכותיות". מקצוע הסיעוד דורש שילוב של כישורים ריאליים והומניים, "הרבה רפואה והרבה מאוד אינטליגנציה רגשית. יכולת להכיל מטופלים, לקרוא בין השורות, לדעת לנהל זמן ושיקול דעת".

סיעוד: זה עדיין מקצוע מאוד נדרש, והאחיות כבר לא עושות עבודה של כוח עזר. "האחיות נדרשות לתפקד באופן יותר מורכב מבעבר. לעבוד עם תוכנות מחשב, לצפות הידרדרות במצבם של חולים, לתת מענה לטיפול רפואי דחוף ועוד". ויש גם אפשרות לגוון ולהתקדם, "יש יותר מ‑20 קורסים על-בסיסיים (מתקדמים). מי שעושה קורס כזה, הסמכויות שלו מתרחבות". גם בתחום הניהול נפתחות אפשרויות בפני האחיות. "זה חדש והציבור עוד לא מודע לזה".

בבישול: כמה תארים ומסלולים נמצאים היום בעבודה מול המל"ג, ובהם תואר שני בסיעוד, בבריאות הסביבה ובקלינאות תקשורת. גם הרחבת אוכלוסיית הלומדים נמצאת על הפרק, והשנה נפתחה כיתת גברים לסיעוד ובה 35 תלמידים.

הגברים: הלימודים מתחילים בשעה שתיים, אחרי לימודי קודש או עבודה חלקית. הסטודנטים הם דתיים-לאומיים וגם חרדים. "חלק מגיעים מ'הצלה' ורפואה דחופה היא תחום שמאוד מעניין אותם, אחרים אוהבים בריאות אבל לא התקבלו לרפואה. הכיתה מאוד מגוונת ויש הרבה מוטיבציה". התחום היה נשי במובהק אבל לא עוד. "יש צורך בגברים במקצוע, ולא רק בשביל הציבור החרדי".

יועצת הלכה: היא עשתה את מסלול הלימודים המיוחד והמפרך הזה, שמשלב ידע בהלכה וברפואה, אבל היום כבר לא משיבה בקו החם כי היא לא מספיק זמינה ומעודכנת. היא כן ממשיכה לכתוב בנושאים שבהם יש ממשק בין רפואה והלכה. כמה ממאמריה התפרסמו באסי"א, והיא גם מלמדת מעט את התחום בקמפוס טל. "אני קנאית לפינה הזאת של ההוראה. לא יכולה בלי זה".

אם זה לא היה המסלול: "הייתי נשארת בתחום התורה והיה לי הרבה יותר זמן להקדיש לזה". ייתכן שבמצב כזה היא הייתה מאושרת, "אבל אני לא מצטערת על ההחלטה ללכת לתחום הסיעוד. יש כאן אפשרות להשפעה רחבה".

ובמגרש הביתי:

בוקר טוב: במרבית הימים היא קמה בחמש ועשרים. אחרי תפילה, אוטובוס והליכה ברגל היא בעבודה כבר בשבע. "שעות הבוקר הן השעות הטובות שלי".

מוזיקה: קלאסיקה וגם חזנות. "בעלי הוא חזן חובב והכניס אותי לעולם הזה". שנים ארוכות היו נוסעים לקונצרטים של 'יובל'. חוץ מזה היא אוהבת מאוד את שולי רנד. "הוא מאוד כן ואמיתי ואין עליו", והמוזיקה שלו מיוחדת.

שבת: אם הילדים מגיעים, וזה בדרך כלל שתי משפחות ביחד, השבת היא סביבם. אם לא - "שבת היא ללמוד, לחשוב ולנשום". כבר 25 שנים בעלה מעביר שיעור בתניא בשבת בבוקר, ושיעורים נוספים במהלך השבת.

עתים לתורה: יש הרבה לימוד עצמי עם ספר וכתיבה תורנית, וגם הכנה של שיעורים שהיא מעבירה בשכונתה. יש גם אהבה מיוחדת לעגנון, שאולי פעם תבוא לידי ביטוי בלימוד מסודר של כתיבתו.

פנאי: ילדים ונכדים "הם מאוד שונים זה מזה", ויש השתדלות לתת לכל אחד את היחס והמענה שלו. מפעם לפעם יש טיולים, ופעם בשנה יוצאים לטייל בחו"ל, "לצאת ולאגור כוחות ולחזור עם חוויות".

אוכל: צמחונית כבר שנים ולכן המועדפים הם פירות, ירקות ודגנים. "מפעם לפעם אחטא בדג", אבל לא יותר. המטבח הוא גם בשרי בגלל הבעל והילדים.

אחזקת הבית: יש עוזרת פעם בשבוע, ובשאר המשימות הם חולקים.

פחד: "שלא אהיה מודל מספיק טוב לילדים ולנכדים. אני מקווה שהענקתי להם מה שיכולתי בלי שריטות כאלה ואחרות". היום היא כבר יודעת ש"לא הכול בשליטתנו", אז התקווה היא שמה שכן תלוי בה, נעשה כמו שצריך.

דמות מופת: הרבנית מלכה בינה, מייסדת מת"ן. "היא בנתה משהו מאוד רחב ביצירתיות ובענווה, וגם יש לה יכולת לגבש צוות ולפרגן לו. היא הביאה כל כך הרבה נשים לאהוב וללמוד תורה ולכן היא מודל לחיקוי".

משאלה: "שלכל המשפחה תהיה בריאות הנפש והגוף".

כשתהיי גדולה: החלום הוא להמשיך ולכתוב ספר שכבר החלה בכתיבתו על פרשיות השבוע, כשבכל פרשה היא מאירה נקודה אחרת שקשורה לבריאות. "חוץ מזה אני אשקיע יותר בבעל ובילדים וזהו, אין לי תוכניות מרחיקות לכת".

ofralax@gmail.com