הסחר עם בריטניה, מולדת החרם, דווקא עלה. הפגנה אנטי-ישראלית בגרמניה.
הסחר עם בריטניה, מולדת החרם, דווקא עלה. הפגנה אנטי-ישראלית בגרמניה.Reuters

פרשת ההתבטאות וההתנצלות של מנכ"ל חברת אורנג' העולמית, בעלת הזכויות על המותג שמשמש גם את חברת פרטנר הישראלית, העלתה לסדר היום במלוא החריפות את סוגיית החרם על ישראל.

התנועה העולמית אשר עומדת מאחורי הקריאה להחרים את ישראל מכונה בשם שהיום כבר מוכר לכל ישראלי, BDS. מדובר בראשי תיבות של Boycott, Divestment and Sanctions, ובתרגום חופשי לעברית: חרם, הימנעות מהשקעות ועיצומים.

הקמפיין, אשר החל בשנת 2005, מופעל על ידי 171 ארגונים לא-ממשלתיים פלשתיניים וארגוני שמאל רדיקלי, ונועד לקדם "חרם, משיכת השקעות וסנקציות נגד ישראל עד שתתיישר עם החוק הבינלאומי ועקרונות אוניברסליים של זכויות האדם".

מטרותיו המוצהרות של קמפיין ה‑BDS שומטות את הקרקע מתחת להנחה שרווחת בישראל לפיה החרם נועד לדחוף את ישראל להקמת מדינה פלשתינית ותו לא. המטרה הראשונה אמנם קשורה לענייניהם של הפלשתינים ביהודה ושומרון, מאחר שהיא מדברת על סוף ל"כיבוש וקולוניזציה של אדמות ערביות", וכמו כן על "הריסה של החומה". אולם המטרה השנייה עוסקת בכלל בערביי ישראל, וכוללת חתירה להכרה ישראלית ב"זכויות הבסיסיות של האזרחים הערבים הפלשתיניים של ישראל, עד כדי שוויון מלא". המטרה השלישית כבר חותרת תחת עצם קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית: דרישה שישראל תכבד, תגן ותקדם את "זכויות הפליטים הפלשתיניים לשוב לבתיהם, כפי שהוחלט בהחלטת העצרת הכללית של האו"ם 194".

קמפיין ה-BDS מדאיג את הישראלים, ובצדק. אבל כשמנסים להסתכל במציאות מבעד למשקפי העובדות, חשוב להיזכר בנתון הבא: שתי המדינות שהיצוא הישראלי אליהן גדל בשיעור החד ביותר בשנת 2014 הן טורקיה ובריטניה. הנתון הזה בולט מאוד על רקע העובדה שבריטניה היא למעשה מולדת תנועת ה‑BDS העולמית, וככזו ניתן היה לצפות שלתנועה תהיה השפעה קצת יותר משמעותית בה. טורקיה היא כידוע אחד ממרכזי ההסתה העולמיים נגד ישראל, אם לא המרכז הגדול מכולם. ולמרות זאת, היצוא הישראלי אפילו למדינה זו ממשיך לשגשג.

אז למה בכל זאת עלינו לדאוג? משלוש סיבות עיקריות. ראשית, אמנם במבט כולל על היצוא הישראלי אי אפשר לראות השפעה של קמפיין ה‑BDS, אך שיחות עם יצואנים ישראליים מגלות יותר ויותר מקרים שבהם הקמפיין פגע במפעל כזה או אחר. שנית, הקמפיין אמנם חוגג עשור, אך רק בשנים האחרונות הוא החל לצבור תאוצה. ייתכן מאוד שמה שאנחנו מרגישים עכשיו בקטן יגדל בהרבה בשנים הבאות. שלישית, כמדינה מערבית מוטת ייצוא, הרגישות של ישראל לחרם כזה היא גבוהה מאוד. גם הצלחה מוגבלת יחסית של הקמפיין עלולה ליצור השפעה בעייתית מאוד על הציבור הישראלי ועל קובעי המדיניות.

למרות כל זאת, אם נחזור לרגע לצד האופטימי, כדאי להיזכר שבמשך שנים רבות עמדה ישראל תחת חרם קשה הרבה יותר ומאורגן הרבה יותר, החרם הערבי. נעים זה לא היה, אבל המשק שרד את החרם ההוא וככל הנראה ישרוד גם את קמפיין ה‑BDS.

כדאי להיות מורה ותיק

פרסום של הלמ"ס מהשבוע שעבר מגלה ששכר המורים בישראל, במונחי כוח קנייה, נמוך ב‑37 אחוזים מהממוצע במדינות OECD.

מדובר בנתון שאינו מאוד מדאיג, וזאת כתוצאה משתי סיבות. הראשונה היא שגם התוצר בישראל נמוך מהתוצר הממוצע במדינות OECD (אפילו יותר מהפער בשכר המורים), ואת השכר של המורים הרי צריך לשלם מאיפה שהוא. הסיבה השנייה היא שכדרכה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, היא טובה בעיקר בשיעורי היסטוריה. בשנת 2012, שאליה מתייחסת ההשוואה, רפורמת 'אופק חדש' כבר כמעט הושלמה, אך רפורמת השכר בתיכונים, 'עוז לתמורה', הייתה ממש בחיתוליה. אם ההשוואה הייתה מתבצעת ב‑2015 הפער היה נמוך יותר.

הנתון המעניין יותר הוא הנתון הבא: הפער בין שכרם של מורים בתחילת הקריירה (גיל 25‑34) בישראל לשכר עמיתיהם המתחילים ב‑OECD הוא כ‑83 אחוזים. במקביל לכך, ישראל היא השיאנית בפער בין שכר מורים מתחילים למורים בשיא הקריירה (גיל 54‑65). הפער עומד על 87 אחוזים בחינוך הקדם-יסודי, ומגיע ל‑109 אחוזים בחטיבות העליונות. בכלל מדינות OECD הבדלי השכר נעים בממוצע בין 31 אחוזים בחינוך הקדם-יסודי ל‑38 אחוזים בחטיבות העליונות.

הפערים הללו הם למעשה הנתונים שמסבירים חלק משמעותי מהקשיים במערכת החינוך. הבעיה היא לא שהמורים בישראל מרוויחים מעט, אלא שהמורים המתחילים מרוויחים מעט. כשבחור צעיר שומע כמה הוא עומד להרוויח בעשר השנים הקרובות כמורה, יוצא לו החשק להיות מורה. העובדה שבעוד 25 שנה המשכורת שלו כבר תהיה בהחלט מכובדת לא ממש מנחמת אותו. השנים הראשונות הן השנים הקשות, והתשלום הכבד למעונות לא יכול לחכות לשלב שבו ייוולדו הנכדים הראשונים. במשרד החינוך ובאוצר מכירים היטב את הבעיה, אלא שלתחושתם אין בכוחם להושיע. אין להם יכולת להביא לכך שבהסכמי השכר יקבלו המורים הצעירים תוספת גדולה, והוותיקים - תוספת הרבה יותר מינורית. הסיבה היא למרבה הצער האיגודים המקצועיים של המורים.

מטבע הדברים, המורים שמהווים את שדרת הארגונים הם הוותיקים יותר, אלו שהתברגו במשך שנים לתוך ה"עסקונה" האיגודית. מורים אלה רואים, באופן טבעי, את התמונה מעבר למשקפיים של מצבם האישי. לכן הם לעולם לא יסכימו שתוספת שכר תחולק באופן לא שווה בין מורים בשנות ותק שונות. כל תוספת שלא תהיה תוספת אחוזית (ולא נומינלית חס וחלילה) קבועה לכל המורים בכל רמות הוותק לא תזכה להסכמתם. ניסיונות לכפות הסכמים כאלה במגזרים שונים לא צלחו. האיגודים תמיד ניצחו, אבל המערכת הפסידה.

בקטן זהו סיפורם של המורים, בגדול זהו סיפורו של המשק הציבורי כולו. אם ארגוני העובדים במגזר הציבורי לא יבינו את הצורך בהפנמת האינטרס הציבורי הרחב, לא יהיה מנוס ממאבק משמעותי של הממשלה נגדם. ממאבק כזה כל הצדדים יצאו נפגעים, אבל העובדים ייפגעו יותר. דווקא הרצון לשמור על האינטרסים של העובדים מצריך חשיבה גמישה של ארגוני העובדים.