מכל התארים שרכשתי בחיי, העמוק והמשפיע ביותר הוא התואר ב"מ – בוגר מלחמות. ארבע מלחמות. באירוע הצנוע שנערך כאשר השתחררתי סופית מצה"ל, נאמר שצברתי 60 חודשי שירות, לאמור חמש שנים במילואים, לא כולל השירות הסדיר. בכל מהלך המלחמות ומה שביניהן, איני זוכר נוכחות משמעותית של רב צבאי. אם הייתה ושכחתי - היא הנותנת.
המפקד שהשפיע עליי מכל מפקדיי בצה"ל, שהיה "מפקד לחיים", מעמד הדומה לזן הנדיר של "מורה לחיים", היה יעקב חסדאי. הכיפה שהציצה על ראשו מבעד לכובע הפלדה בעת אימון הסתערות על יעד מבוצר הקרינה כבוד לכלל חובשי הכיפות. בסיום קורס הקצינים שלנו ניצב חסדאי על הבמה בשורת הממ"חים, מצטנע כדרכו אבל נערץ מכולם. נחבא אל הכלים ורוחו נישאה מעל הבכירים ממנו. לימים למדתי איתו מדעי היהדות באוניברסיטה העברית, הוא כתב תזה לתואר השני ודוקטורט כתואר שלישי. ידענותו המקיפה במחשבה היהודית ובהתפתחותה וסמכותו הרוחנית לא נזקקו לתואר רב.
בין תפקידיי בצבא הייתי גם מפקד טירונים. כאמור, איני זוכר שהיה רב צבאי בעת ההשבעה. אפשר שהיה, ייתכן שלא. ניתן לשער שטירון דתי שמח כאשר בסיום הטירונות משביע אותו רב. אפשר להניח שטירון שמאמין באתאיזם, שווה נפש להשבעת הרב (כמה מחבריי הדתיים סבורים שהחופשיים מיראה עגלתם ריקה. מי שמעמיק ללמוד יודע שצמד המילים "אתאיסט מאמין" איננו אוקסימורון).
הנה כי כן, לחיילים מקרב שתי מערכות אמונה אלו השבעת רב אינה מקלקלת. לדתיים היא מעלה, ולאתאיסטים אינה מורידה. לעומתם, קרוב לוודאי שחייל שניצב במסדר סיום טירונות, שיהדותו יונקת משיטת ההלכה הקונסרבטיבית או מהמסורת הרפורמית, בעת השבעה שבה לרב האורתודוכסי יש מונופול, עמידת הדום שלו רפויה.
פרופ' זאב צחור
היסטוריון, מכללת ספיר