בס"ד
שקשוקה
עוזיה לוי
"יבוא!" נשמעה הקריאה מתוך המשרד. פתחתי את הדלת ואוויר קריר של מזגן חזק היכה בי. "אני מחפש עבודה", גמגמתי מול הגבר המוצק שישב בכיסא המסתובב. "אתה מחפש עובדים לקיץ?"
כך הגעתי לעבוד במוסך הגדול של עוזי ובניו, שנוהל בידי איצקו, אחד מ'בניו'. איצקו מדד אותי רגע במבט ושאל ישירות: "איך אתה עם עבודה קשה?"
נשמתי עמוק. "אני לא חזק במיוחד, אבל מוכן לעבוד כמו שצריך", אמרתי. הוא חייך, הנהן ואמר בחביבות שיראה מה אפשר לעשות אִתי. "קוראים לי רועי", אמרתי אבל הוא לא שמע.
מתברר שיש עבודות שלא צריך בשבילן שרירים, והתחלתי להגיע ארבעה ימים בשבוע, מהיום הראשון של החופשה ועד סוף יולי, "למה באוגוסט אני גם ככה יוצא לחופש שבוע" ולאחר מכן יש מחנה של בני עקיבא עם החניכים ונופש משפחתי, והחופש יסתיים עוד לפני שאמרתי יולי-אוגוסט.
יש לקוחות קבועים, יש נודניקים קבועים ויש כאלה שבדיוק נתקעו ונכנסו לתקן משהו. אותי הפקיד איצקו על הפנצ'רים, כי זו מלאכה שלומדים בזריזות והיא מיועדת לצעירי המוסך. עימאד מכפר קאסם, אני ואביב מפתח-תקווה עמלים כל היום לתקן פנצ'רים ולהחליף צמיגים בזריזות. הפרסומות של משרד התחבורה על צמיגים תקינים מוסיפות עבודה, אין לי ספק. את ההבדלים בינינו רואים מיד: אביב מחליף כל צמיג שמגיע אליו, כמעט אף פעם לא מתקן פנצ'רים.
אם רכב עלה על מסמר, אביב טוען שהצמיג גמור גם ככה ומחליף אותו, רווח נקי לעוזי ובניו. עימאד לעומתו מתקן גם צמיגים שצריך לזרוק לפח, כי חבל על הכסף של הלקוח. אני משתדל לא להגזים לשום כיוון, לא עם הבטיחות וגם לא עם הכסף של הלקוח, ואני מודה שאני מחליט גם לפי המראֶה של בעל הרכב.
כשמגיעה שעת צהריים העובדים נאספים סביב שולחן מאולתר ואוכלים לארוחת צהריים פיתות, חומוס ופול, בירה וקציצות. כל יום אותו הדבר, והאיש של השווארמה שנמצא במרחק שני רחובות כבר יודע בדיוק מה להביא באיזה יום. הפיתות כשרות, ומאז שהגעתי גם החומוס, אף על פי שאני הדתי היחיד אם לא סופרים את עימאד, שכשרות לא מעניינת אותו.
רק בבירה הוא לא נוגע, כמוני. "תאכל כמה שאתה רוצה, עליי!" אומר לי איצקו ואני מחייך במבוכה ומנגב עוד פיתה בחומוס. "בבית יש לך מה לאכול?" הוא זורק את השאלה ביני לבין עימאד.
עימאד מלמל משהו במבוכה, ואני שתקתי. אחרי שבועיים בעבודה כאן באזור התעשייה והמוסכים, גיליתי שמגיעים לעבוד כאן בעיקר חבר'ה מהשכונות שממש צריכים את הכסף. אני לעומתם מגיע ממשפחה מבוססת מאוד, ואם איצקו היה חד עין הוא רואה את זה בקלות. הסמארטפון, הנעליים האיכותיות ופרטים קטנים אחרים מסגירים אותי מיד.
קמתי וניגשתי למאזדה כחולה שנכנסה לאזור הצמיגים והתחלתי להרים את הרכב להחלפת צמיג. "גם אביב נראה חריג כאן בנוף", אמרתי לעצמי. הוא זרק פעם משהו על התערבות מטופשת, אבל לא הבנתי בדיוק מה הסיפור. אם הוא עובד בחום הזה בגלל התערבות, כנראה היא באמת הייתה מטופשת.
לפני שהספקתי לשאול את עצמי מה אני עושה כאן, הגיע אביב ושאל אותי בחיוך הזחוח שלו. "רועי, לא תעבוד עליי. אתה לא באמת צריך את הכסף הזה, נכון?"
נכון. העניין הוא שאבא אמר שהוא מוכן לתת לי הכול, אבל הוא דורש שאני אעבוד בקיץ. "אני לא רוצה שתרגיש מחסור, אבל אני רוצה שתדע להרוויח בעצמך, שתדע לעבוד!" אמר ולמחרת יצאתי לחפש "עבודה שעובדים בה". חששתי מאוד בהתחלה, אבל הנה כבר חולפים הימים וטוב לי פה, חשבתי לעצמי כשהידקתי את הברגים האחרונים במאזדה. אפילו נהניתי מהכסף הפרטי שלי, וכבר רכשתי לעצמי תיק צד קטן של גברים, שגרם לי להרגיש אחראי וחשוב מאוד.
היום האחרון לעבודה היה נורא, כמו בכל חוקי מרפי האפשריים. איצקו לא היה, המוסך התמלא במכוניות וצוות המכונאים לא התגבר על הזרם. שלוש מכוניות כסופות המתינו שנטפל בהן, חום של אמצע אב הפך את כולם לבלתי נסבלים ואת הדקות לארוכות יותר. לא אכלנו כלום בבוקר, ובגלל ההיעדרות של איצקו לא הגיעו בכלל פיתות. בקיצור, יום כזה שאתה מחזיק מעמד רק בזכות הידיעה שזהו היום האחרון.
בשעה שתיים הכרזתי שאני הולך, נפרדתי מכולם ולקחתי את הצ'ק שאיצקו השאיר לי אצל המזכירה. משם הלכתי ישירות לסניף ארומה הסמוך, לחגוג את כספי שהרווחתי בזיעת אפי, והייתה המון זיעה במוסך שלנו.
נכנסתי לארומה. הייתי פעם בארומה בירושלים, עם אבא ואמא, וזכרתי שקודם מזמינים ואז יושבים, כמו בפלאפל. רפרפתי על התפריט, חיפשתי משהו משביע במחיר סביר ומשהו קר לגרון הזועק. שמות של סלטים יווניים וכריכים הזויים חלפו תחת עיניי, כריך עם סלמון ושקשוקה, ועוד אחד עם רוסטביף, שלא הבנתי מה זה אבל זה צלצל מוכר מהיכנשהו. "כריך שקשוקה בבקשה, כפול. וגם אייס-קפה אקסטרא לארג'", אמרתי למוכרת שתג הזיהוי שלה סיפר שקוראים לה עינת.
משם הלכתי ישירות לסניף ארומה הסמוך, לחגוג את כספי שהרווחתי בזיעת אפי, והייתה המון זיעה במוסך שלנו
לקחתי את האייס-קפה הענק והתיישבתי, מחכה לשקשוקה. שאבתי את חתיכות הקרח לאט, אומר לעצמי שאחרי עבודה קשה מותר להתפנק קצת. אבא צדק, גם אם לא חסר לך כלום התחושה והסיפוק שלאחר עבודה קשה שווים את הסבל והקושי. "ועוד עבודת כפיים, תחמיא לעצמך!" טפחתי על שכמי בדיוק כשהכריך הגיע.
"וואו", חשבתי. הכריך היה ענק וכל פרוסת לחם הייתה בגודל של לאפה קטנה, בערך. קמתי ליטול ידיים, מחפש את הגומחה שתמיד יש בקצה המסעדה אך ללא הצלחה, ולבסוף פניתי לשירותים. בכיור שם לא הייתה נטלה וגם לא כוס. התרגזתי קצת. אפשר לחשוב שדתיים לא קונים כאן. למה לא דואגים לנו?
נטלתי ידיים מהברז וחזרתי למגה-כריך שהמתין לי, ואז נפל לי האסימון. ניגשתי לדלפק, חיפשתי על הקיר, בשולי התפריט ולא מצאתי. "דביל", אמרתי לעצמי. "חשבת שהכול כאן כשר אוטומטית?"
כמו שאומרים, הסתכלתי על הכריך והוא הסתכל עליי. כולה שקשוקה, לא מעיפים כאן סטייקים בחמאה או משהו, אז לא צריכה להיות בעיה. כבר התלבטתי אם ליטול שוב ידיים ונזכרתי ברוסטביף מהתפריט. הבנתי שזה בעצם בשר. ופתוח כאן בשבת. מצד שני, אין שום דבר בשרי או חלבי בשקשוקה, אלה רק עגבניות וביצים ומלח, אז אולי בכל זאת.
ישבתי שם ובהיתי בכריך, מרחיק אותו קצת ממני. "אתה סתם מתקמצן על הכסף", נזפתי בעצמי. "מה פתאום? רק שלושים שקל, זה העניין העקרוני, וגם חבל על הלחם", חתמתי בנקודה. "אני גם רעב ולא אכלתי כלום מהבוקר!" טענתי בעד. "אין כאן תעודת כשרות, ובטח משתמשים באותם כלים", טענתי נגד. וגם חשבתי על החניכים שלי, ועל הפעולות והעקרונות שדיברנו עליהן.
עינת באה בחיוך של מוכרת ושאלה אם הכריך לא טעים לי. בחנתי אותה לרגע, תיכוניסטית כמוני שעובדת בקיץ. חילונייה גמורה, מה אני אסביר לה. "לא, פשוט פתאום הבנתי שלא כשר כאן, אז אני לא אוכל".
"ומה, ככה תוותר על הכריך?" היא שאלה.
"בואי לא נעוף על עצמנו", אמרתי לה בביטחון פתאומי. "רק כריך שקשוקה, לא אסון גדול".
"מצטערת", היא התנצלה. "ראיתי שאתה דתי כשנכנסת, אבל בסוף לא אמרתי כלום".
"מילא", אמרתי לה. "עוד מבחן לעצמי. מה תעשי עם הכריך?"
היא אמרה שתזרוק לפח, שאסור לעובדים לאכול. קצת הצטערתי על הלחם שילך לפח, וקצת שמחתי שהיא לא תאכל אותו כי הוא לא כשר. "אפשר מים בכוס חד פעמית?" שאלתי.
דקה לאחר שהמים הקרים גלשו בגרוני חציתי את הכביש אל הסופרמרקט ממול. לקנות לעצמי פיתות וקצת חומוס.
הצטרפו עכשיו למנויי מגזין הנוער "עולם קטן"