תערוכה: בין חימר לחרס

תערוכה חדשה שעולה השבוע ממרתפי היצירה לאולמות התצוגה במשכן האומניות בעין חרוד, היא תערוכתה  של רינה קמחי, בין חמר לחרס.

העבודות המוצגות בה ערוכות ללא סדר כרונולוגי וההקשרים ביניהן מושתתים על מנעד מושגי-צורני-חומרי ובזיקות שבין מוקדם ומאוחר, כמארג של מוטיבים המשתלבים זה בזה. נקודת המוצא לעבודותיה של קמחי היא תמיד בחומר, אולם את השראתה היא שואבת מהתבוננות בטופוגרפיה ובנוף, מחקר של סביבות חיים ומהעניין שהיא מגלה ביחס שבין ייחוד תרבותי (Cultural Uniqueness) לבין אחדות אוניברסלית (Universal Unity). גישה זו היא המכתיבה גם את הפרשנות שהיא מקנה למושגים שגורים, למשל "קרמיקה" כמדיום או "כלי" כנושא לפיסול בחומר.

עבודותיה של קמחי, שמאז סוף שנות השבעים הושתתו על נופי מדבר, ואדיות ומקוות של מים, הומרו בשנות התשעים בכלי קיבול ואגירה - כנשאים של מידע תרבותי-היסטורי. סדרות עבודותיה "סלים", "אבני מים", "אגנות", "מובילי מים" (אקוודוקטים) ועוד מאופיינות בנפחיות חלולה המדמה כלי נשיאה. הללו ניחנים בצורות של גאות ושפל, בספירלות ובמוטיבים המדמים אמות מים מדבריות.

קמחי מרחיבה את עיסוקיה אלה בסדרות של כלי איסוף ועבודה, המשלימים ממדים נוספים של פעילות האדם בתרבויות השונות. מכאן גם קצרה הדרך לעבודות אחרות הנקשרות בארגון ובתיחום, המיוצגות בסדרה "מכלאות". בעוד שהן מעוררות אסוציאציות של מכלאות עזים בהרי יהודה, פחונים רעועים ומבנים ארעיים של הפזורה הבדווית, מתבקש לחשוב עליהן גם בהקשר לניסוח של מקומיות ישראלית בעבודותיהם של אמנים כיצחק דנציגר, אברהם אופק ויגאל תומרקין. המכלאות של קימחי - באופיין המופשט, החומרי והקורס, תורמות נדבך נוסף בניסיון לאפיין איכות ורנקולרית מקומית כאלטרנטיבה למקומות קדושים או אתרי פולחן.

המטען הסימבולי שנושאות עבודות מאוחרות אלה מעורר להתבונן גם בייצוגים של 'אסתטיקה של הרס' (כנושא אחת מתערוכותיה הקודמות) הנוכחים ביצירתה של קמחי. בחלל נפרד בתערוכה מוצגות סדרות, כגון "צמרות כרותות", "סירות", "שדות" ו"גלדי עצים", המעלות תצורות של טבע ששינו את צורתן החיונית ועתה הן בבחינת מטמורפוזות.

רינה קמחי (ילידת ירושלים, 1934) היא מאמניות הקרמיקה הוותיקות הפועלות בישראל. היא השתלמה בצעירותה אצל הדוויג גרוסמן, במחלקה לקדרות בבצלאל, בארה"ב וביפן. הציגה עשרות תערוכות בארץ ובחו"ל והעמידה דורות של תלמידים.