האור שבסוף סיוון
האור שבסוף סיווןעולם קטן

בוודאי אינו דומה אור המתחדש מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד התחברותה נפש אחרת (אורות התורה ב, א).

אפילו רגע אחרי חג מתן תורה, אנחנו מעִזים להגיד: "עזוב אותי, תורה זה לדוסים, זה לא קשור אליי," "עזוב אותי, תורה היא לאנשים שאוהבים ללמוד, אני מעדיף להתפלל ולעשות," "עזוב אותי, תורה היא למי שיושב בישיבה ומשקיע, אני יהודי פשוט," וזאת רק ההתחלה. יש עוד מאות משפטים שמתרוצצים אצלנו במוח שאומרים שהמצב הזה שבו יושבים ופותחים ספר ולומדים הוא לא רלוונטי עבורי. שזו סצנה של מישהו אחר. חכם יותר. מרוכז יותר. פנוי יותר. דתי יותר. לא אני.

תקשיבו לה

מול הקולות הללו יוצאת בת קול חרישית יום-יום, שעה-שעה, היישר מהר סיני ונוהמת בשקט "אני מחכה לך, רק לך." ואתה מתנער ואומר "לא יכול להיות." יש צדיקים וחכמים ממני, אם הם ישקיעו בתורה יקרו דברים מעניינים, אבל אני? התורה לא באמת מחכה לי, זו סתם דמגוגיה זולה.

והיא מתעקשת: "לא משנה לי כמה זמן יש לך לתת לי. לא משנה לי באיזה מצב אתה. משנה לי שזה אתה." "אבל מה את משחקת אותה, יש צדיקים ורבנים וקדושי עליון ואותם את מחפשת באמת. אני? מה כבר אני מבין?".

"אינו דומה האור המתחדש ממך לשום אור בעולם – רק לך יש אסוציאציות כאלה, רק לך יש שאלות כאלו, רק אצלך מתעוררים רגשות כאלה. אתה מגלה לי דברים שאף אחד אחר לא מגלה לי על עצמי".

"איך זה יכול להיות, זה לא קשור לרמת הצדיקות או החכמה שלי?

"זה בטח קשור, הצדיקות והחכמה שלך ודאי מועילות ומשפרות את העניין, אבל אל תפספס את הנקודה – אני מחפשת את המפגש אתך! עם הכאבים שלך, עם התמיהות שלך, עם המחשבות שלך – זה לימוד תורה ייחודי, חד-פעמי, אין דברים כאלה. ואתה יודע מה? אני לא קונה את כל התירוצים שלך. אני נעלבת כשאתה לא ניגש אליי. משהו בי מת. אות שלי נמחקת."

מתחדשים מאור התורה

אין אחד מאתנו שלא קשור אל התורה ואין אחד שלא שונה מחברו בלימוד התורה שלו. זה מה שגורם שכל אחד ייצור דבר חדש בלימוד התורה שלו. אז זה הזמן להתמסר. להזיז הצדה את הסטיגמות על עצמנו ואת הטראומות של הכישלונות הקודמים בלימוד ולהחזיר את האמון באור שמתחדש בתורה דווקא ממני. להתענג שוב על הרגע המתוק הזה של המפגש בין אותיות הנשמה לאותיות על הכתב. של ההתייחדות האינטימית שלי עם התורה. 

הצטרפו עכשיו למנויי מגזין הנוער ''עולם קטן''