שנה בלעדיה...
בלי אמא שלי
וזה עדיין לא נתפס.
אמא שלי, סבתא טניה בפי הילדים, אמא שכולה פינוקים ומתנות ועוגות גבינה שקונה לי תמיד כשמגיעה לבקר, יחד עם בייגלים ומלא מתבלים טעימים נורא שסוגרים לי את הפינה של ארוחת ערב.
אמא שלי, סבתא של קניון, וסרט בקולנוע עם פופקורן, ומתנות שוות. סבתא שרק מחכים לנסוע אליה בחנוכה, בחופש הגדול, בחופש פסח ואם אפשר אז גם בסוכות. ותמיד הם חוזרים הילדים, עם שקיות מרשרשות..
וכבר שנה בלי..
וכל ערב חג זה מכה בי החוסר הזה, כאילו, אין באשכרה למי לצלצל להגיד חג שמח, ולהשוויץ מה הפעם בישלתי, ואת מי אני מארחת, ואיפה אתם בחג, ואז לקרוא לילדים לדבר עם סבתא, והטלפון שעובר מילד לילד, וסבתא שקצת חופרת להם ומנסה לחנך, וקצת מנדנדת, וחותמת שהיא הכי אוהבת אותם בעולם.
בערב שבועות האחרון אני כמו סהרורית, כאילו לפני דקה וחצי קמתי משבעה. ובעלי שעונה לטלפון ואומר לחמותי "אמא!" נתקע לי בבטן כמו שיפוד. והשיפודים האלו שננעצים ככה מידי פעם לאורך השנה, בכל פעם ששכנה מספרת שהם נוסעים לשבת להורים, או שואלת אותי אם יש לי מקום בפריזר כי שוב אמא שלה השתגעה ובישלה לה כמות של אוכל שתספיק לשנתיים ואין לה איפה לאחסן.
ולפעמים, אני מזדהה עם ניצולי שואה. אני יודעת, אמירה נוראית ומצמררת, איך אני מעיזה בכלל! אבל כן, וחלילה בלי שעברתי את התופת שהם עברו, גם אני נטולת.
נטולת הורים, אין מעלי אף אחד.
ויותר בחיים לא אהיה הבת של.. ולא יהיה לי את מי לשאול שאלות על המשפחה שלי, רגע, איפה בדיוק סבא נולד? כי פשוט שחר עושה עכשיו עבודת שורשים! טוב, נדמה לי שבברנוביץ', כמעט בטוח שכן, כן אמא?
ביום הלידה של הלל, בדיוק לפני שנה וארבעה חודשים, הגיעו התוצאות. ומאז חלה התפנית החדה. וכמו רכבת דוהרת במהירות ללא כל תחנת עצירה באופק, כך גם היא. "אם היא לא תטפל בעצמה זה עניין של 3-4 חודשים"- אחותי מוסרת לי את גזר הדין שנתן הפרופ' הראשון אליו אמא הגיעה לביקורת, ואני כמה שעות אחרי לידה, לא מסוגלת להכיל את רוע הגזירה. מה כמה חודשים? מה כמה חודשים? אין מצב! היא אמורה להיות כאן עוד כמה שנים! כמה שנים? הצחקתם אותי! עוד הרבה שנים, את שומעת אמא? יש לך נכדים! הילדים משוגעים עליך, את הסבתא הכי מדהימה בעולם, אין עוד סבתא כמוך, אז איך עוד 3-4 חודשים???
מדהים איך הדיאגנוזה הייתה מדויקת, וכעבור 4 חודשים ויומיים נערכת ההלוויה.
ארבעה חודשים שהתאבלתי עליה, עד שהלכה. 4 חודשים שלאט לאט נפרדתי ממנה כשהיא עוד הייתה, ולאט לאט נעלמה לי. ארבעה חודשים שבהם התהפכו היוצרות, ואני הייתי אמא שלה, דואגת משדלת, מטפלת, מאכילה, שרה לה, מלטפת את כף ידה הנעימה כל-כך.
ארבעה חודשים של סחרור וטירוף ונסיעות יומיומיות לבית חולים עם תינוק וילדים, ופסח.
מר"ח אייר, אנשים עוצרים אותי כשאני רצה מפה לשם, מנסים לעודד, חודש אייר, חודש הניסים, אני ה' רופאך, את תראי שיהיו ניסים. ואני רק מגחכת.. מזל שלא ראיתם אותה.. ניסים.. הצחקתם אותי..
בהלוויה לא בכיתי, גם לא כשאחותי צלצלה על הבוקר ואמרה לי בשלוש מילים "זהו, זה נגמר". וגם לא בשבעה. כבר חשבתי שבכיתי עליה מספיק והתאבלתי וקרעתי בארבעה חודשים המקוללים האלו. אבל למזלי לא..
האבל מפציע והאמת, מפתיע, אפילו אותי, שכבר ישבתי והתאבלתי ועברתי שנת אבל אחת על אבא. זה קורה כשנדב מגיע עם תעודה מדהימה והדבר הראשון שאני כמעט עושה זה להרים אליה טלפון ולהתנפח מגאווה. או כשבוקעת להלל שן, והוא מתחיל לעשות צעדים ראשונים, וקורא ברחבי הבית "אבא! אבא!" ומוחא כפיים. איך שהייתה מתפעלת. הייתה משתגעת עליו. או כששחר חוגגת בת מצווה, ואיך זה ייתכן שאמא לא כאן? ונועה שצמה את כל הצום ביום כיפור, ראית מה זה? ילדה בת 9! איזה מלכה היא! היא היית הסבתא הכי מתפעלת, והאמת שגם האמא הכי מתפעלת.
ה"כל הכבוד" התמידי שלה חסר עכשיו כמו אוויר, ואף כל הכבוד של אף אחד לא כמו כל הכבוד שלה, אמיתי, מקדם, נעים, מחבק, מערסל, מעריץ כמעט, אמא.
ועם זאת, אני מרגישה אותה איתי, מלווה אותי יד ביד לאורך כל השנה. כשאני לפעמים נעצרת ומאזינה לי מהצד, לצורך ליצור, לכתוב מופע חדש, לעלות על במה, כשאני בשנת אבל. אני יודעת שזו היא שם למעלה, מתמוגגת, וצועקת לי בקולה הדק "מיכל, תמשיכי, כל הכבוד!".
מיכל פרץ, שחקנית, פלייבקיסטית ומנחת סדנאות תיאטרון לכל הגילאים