בוקרו של יום אביבי ביישוב היקר שלנו. הציפורים מצייצות, הרוח נושבת קרירה.
אני מתכוננת ליציאה לעמל היום, מסיימת להביט באחת מחמש תיבות הדוא"ל שלי (לא סופי) במחשב הנייח, ועיניי נופלות על הודעה מיוחדת במינה שהופצה במייל היישובי.
באחת מתעוררים בי רגשות חמלה אימהית מחד וסקרנות מקצועית מאידך: "תושבים יקרים שימו לב! היום התבצעה גמילת עגלים ברפת. בעקבות כך, תישמענה געיות ממושכות במשך כשלושה ימים. תודה על ההתחשבות. צוות הבקר".
כגמול עלי אמו, כגמול עליי נפשי. כמה קשה הפרידה... כל גמילה היא קשה, גם כשמדובר בתהליך פיזיולוגי. מצד אחד הגמילה מבשרת שינוי מבורך, שלב נוסף בעצמאות של הילד (או של העגל, להבדיל), ומאידך - הכאב צורב אצל הגומל והנגמל כאחד. בין אם מדובר בגמילה מיניקה, כאשר לעתים יותר ממה שירצה העגל לינוק תרצה אמו להניק ולהעניק, ובין אם מדובר בגמילה מהחיתול, מהבקבוק, מהמוצץ, מחפץ אהוב, מהגננת, מהבובות או מהחיבוק של אמא.
כן, מגיע השלב האכזרי הזה שבו הנער, שני מטר כמעט קומתו, מחליט להיגמל ממך. את פשוט כבר לא רלוונטית. ואז את יוצאת למסע של גילוי מחודש של הילד שבגר והפך לישות עצמאית, עם דעות וחלומות ושאיפות משלו. ואת לוקחת צעד אחורה, יורדת מהבמה ונותנת לו לביים את תסריט חייו. ועם כל זה, אפשר לחוש בעליל שהילד הקוצני הזה, גם כשהוא נכנס למערה שלו, רוצה ממך מילה טובה, הבעת הערכה ונחת, את אהבתך הטוטאלית שאינה תלויה בנראות שלו, שיתוף בחוויותייך והתעניינות בחוויותיו, ואפילו הבעת דאגה לשלומו.
מרבה עוברים, מרבה סיכונים
אך לעתים האימהות פשוט מבוששת לבוא.
כשרינה נכנסת אליי למרפאה אני מכינה ארסנל של טישו - שהוא, אגב, אחד המרכיבים המשמעותיים ביותר בארגז הכלים הטיפוליים שלי, בוודאי חשוב יותר מהסטטוסקופ. כי נשים מדברות את הלב שלהן, לא צריך לבדוק אותו עם מכשיר.
הם מחכים כבר שלוש שנים. האיש שלה, אורי, הוא קצין ביחידה מובחרת. לאחר שנת נישואין אחת שבה הם לא נפקדו, ביקשתי להקשיב לסימפוניה ההורמונלית של רינה, ומצאתי הפרעות קשב של השחלה, שאינה מצייתת ליותרת המוח. יצאנו לדרך, הסתערנו והתחלנו טיפול מתאים. רינה מזריקה מדי יום, ואני מתבוננת בעל-קול בזקיקונים שלה. והנה מגיע היום הגדול: הזרקה לצורך שחרור הביצית מהזקיקון. אורי מתכנן להגיע הערב. עוברת שעה ועוד אחת. ואז מגיע הטלפון ממנו: "רינה-לי, כוננות. אין יציאות". דמעה מבצבצת בעיניה, אך היא מתגברת. הרופאה - דווקא לא. אני שבורת לב. איזו אכזבה. שבועות רבים של טיפול הלכו לטמיון.
בביקור הבא שלה אני שואלת: "רינה, מה דעתך שאורי ייצא עכשיו לקורס שדיברת עליו, ויעזוב את היחידה לכמה חודשים?". היא פותחת זוג עיניים תכולות, בורקות, פניה סמוקות. "דוקטור קטן, אני המומה. ממך לא ציפיתי לשמוע משפט כזה. אורי ממלא עכשיו תפקיד חשוב. עם ישראל צריך אותו!" וכעת מגיע תורי להסמיק...
אין על הנשים המדהימות האלה, שנושאות בגאון על שכמן את האיש בחאקי שאמור היה להיות על ידן. הנחישות, החוסן - שלהן הם. אך מה שמדהים אותי הוא שהן בכלל לא מרגישות צדיקות. הכול בטבעיות, בענווה, בגובה העיניים.
לבסוף מגיע ההיריון המיוחל, אך מסך העל-קול מבשר הפתעה. וכך אני מונה: שק היריון אחד, אחד ואחד, אחד ושניים – שלושה שקי היריון קטנים מתחבאים להם ברחם! נשמתי נעתקת. רינה דווקא מרוצה. שלושה במחיר של אחד. "הם לא פוטוגניים, דוקטור? ממה את מוטרדת?"
היריון מרובה עוברים (כן, אפילו תאומים) נושא עמו סיכון לגירוי יתר שחלתי – מצב מסכן חיים. האישה צוברת נוזלים בכל גופה, ועלולה להגיע אף למצב של קוצר נשימה וקרישיות יתר. כאשר התופעה מתגלה, האישה נזקקת לאשפוז עם שמירה על מאזן הורמונלי מדויק, בדיקות על-קול עוקבות, ואף ניקוז תוך-בטני של הנוזלים המצטברים בשעת הצורך. בהמשך ההיריון צפויים שכיחות גבוהה של הפלות מוקדמות ומאוחרות, סיבוכים שלייתיים, רעלת היריון, מצגים פתולוגיים, ובעיקר - לידות מוקדמות.
במקרים הרבים של לידת עוברים קטנים, הזוג צפוי לבלות חודשים בפגייה במירוץ בין תינוק לתינוק, ובהמשך הוא עלול לשאת בעול גידולם של שלושה ילדים עם הפרעות גופניות וקוגניטיביות שונות. נכון שלרוב נולדים תאומים בריאים לחלוטין (גם אנו זכינו לזוג אחד כזה ב"ה), אך חשוב להדגיש שגם היריון של תאומים הוא היריון בסיכון.
בדרך כלל היריון של שלישייה, ובוודאי רביעייה ומעלה, משקף כישלון טיפולי: רופא מתלהב מדי שלא דקדק במינון התרופות, מטופלת מתלהבת מדי, או שניהם יחד. השכנות נורא מתלהבות מעגלה שממנה מבצבצים שלושה ראשים מתוקים, ואולי אפילו קמצוץ של קנאה מנקר בלבן, אך צריך להבין שמדובר במסע ארוך ומייגע, כאשר לעתים קרובות המחיר שהמשפחה משלמת על ההתלהבות של הרופא במתן טיפול לא מאוזן הוא כבד מאוד.
גבר מי שמחתל
ולסיום, משהו אופטימי יותר. השבוע עברתי חוויה מטלטלת. במהלך כנס רופאים נכנסתי לשירותי הנשים הסמוכים לאולם, והנה מאחורי הדלת ברחבה שליד הכיורים עומד גבר צעיר עם תינוק, ומתחיל להפשיט עולל צורח.
ניסיתי להסביר לאדון שמקומו אינו עמנו, אך הוא הקדים אותי, כנראה למראה המבט הבהול שלי, ואמר: "גבירתי, יש אפליה נוראית. רק בשירותי הנשים יש משטחי החתלה. ומה עושים אם מי שמחתל את הילדים בבית זה אני? אשתי ממשיכה להקשיב למרצה". על זכויות הגברים טרם דיברנו בטור הזה. אז הנה - זה הגיע, זכויות עם חובות.
לתגובות: drchana2@gmail.com