היה זה לפני יותר מעשור. איתמר אשדות, מדריך סנפלינג מהוותיקים ביותר בארץ, היה בעיצומה של גלישה ביום כיף לקבוצת מטיילות, ולא השמש שזרחה או התחזית שבדק בבוקר הכינו אותו לבאות.
"במהלך הגלישה החל לפתע גשם רציני ביותר - גשם שכמותו לא נתקלתי בעבר במהלך גלישה", הוא מספר. הגשם העז לא הותיר מקום רב לדמיון, ואיתמר הבין שעליו להוציא במהירות את הקבוצה מתוואי הנחל, רגע לפני שיהיה מאוחר מדי. הוא אסף את הקבוצה, פירק במהירות את הציוד, והם החלו לעלות דרך שביל החילוץ לעבר רכס ההר. כשהגיעו למקום מבטחים, הם נעצרו להשקיף וציפו לבאות. "ואז קרה דבר מרהיב ומפחיד כאחד", הוא ממשיך בהתלהבות, "הגיע צונאמי ממש - פצצה של מים שנופלים במפלים מלווים ברעש אדיר. אני נשמתי לרווחה, וקבוצת המטיילות הייתה באקסטזה על ההזדמנות המיוחדת שנקרתה להן".
חיים ומוות ב-15 שניות
אבל הרגע הבלתי נשכח שחווה אז חזר שוב ובעוצמה מוגברת. שנתיים חלפו, איתמר כמעט שכח מהשיטפון ושוב הוא בקומראן - הפעם עם קבוצת צעירים שהגיעו במסגרת פרויקט 'תגלית'.
"יום בהיר של שמש, שמיים כחולים, ואנחנו בעיצומה של גלישה לתוך המפלים. לפתע אני שומע את אותו רעש אדיר של מים ששמעתי שנתיים קודם לכן - רגע לפני השיטפון. קפאתי על המקום. הסתכלתי על המדריך שהיה מולי וראיתי דבר מפחיד - הפנים שלו הפכו ברגע ללבנים והבנתי שגם הפנים שלי נראים כך", מתאר איתמר.
בלי לומר מילה התנתקו השניים מחבלי האבטחה תוך כדי שאחדים מבני הקבוצה היו בעיצומה של גלישה ונותרו תלויים באוויר, ואיתמר קיבל החלטה קשה מנשוא שתקבע חיים ומוות. "הבנתי שאי אפשר להציל אותם ושנותרו לי פחות מ-15 שניות להוציא את חלק הארי של הקבוצה שישבה באפיק הנחל. אם יש משהו שמדריך גלישה מפחד ממנו - זה שיטפונות", מוסיף איתמר לספר. "ואני מסתכל למטה ורואה 15 חברה שכבר הורדנו ואין לי מה לעשות איתם. אין לי דרך להציל אותם. עד שהם יבינו מה אני אומר, כבר יהיה מאוחר מדי. קיבלתי החלטה שאין מה לעשות - אני נאלץ לוותר עליהם, אבל את ה‑35 איש שיושבים לידי, אני צריך להוציא מהערוץ לפני שהמים שוטפים את כולנו".
אתה מתאר פה בחמש דקות סיטואציה של חלקיקי שניות.
"לגמרי. הדברים רצים מהר. התחלתי לשאוג בצורה מטורפת עד שאני עצמי נבהלתי מהצרחות שלי, אבל זה עבד. הם רצו אחריי - אפשר להגיד בהיסטריה, אבל תוך שניות היינו בחוץ". ולפתע שקט. עוברות 15 שניות, עוברות 20 שניות, עוברת חצי דקה, וכלום לא קורה. איתמר, שעד לפני רגע היה בטוח שבתושייתו הציל חיים רבים, רצה לקבור את עצמו מרוב בושה. "השמיים כחולים, ציפורים מצייצות ואני מרגיש הקלה אדירה שזו הייתה התראת שווא והאנשים שנותרו תלויים באוויר ובנחל למטה, בסדר. מצד שני, אני לא יודע איפה לשים את עצמי על התראת השווא המגוחכת הזאת".
בעוד הוא תוהה, נכלם ומבויש, מהיכן הגיע הרעש שממנו חשש כל כך ומה גרם לכך, ניגש אליו אחד מחברי הקבוצה והתוודה. "מסתבר שחלק מחברי הקבוצה שהמתינו, איבדו את הסבלנות ורצו להפיג את השעמום. הם טיפסו במעלה ההר והצליחו לדרדר איזה בולדר (סלע ענקי) אדיר שיצר תגובת שרשרת של אבנים שגרמו להד ולרעש, שהיה נשמע מאוד דומה בהתגברותו לאותו רעש של השיטפון מלפני שנתיים", הוא אומר ופניו מעלות חיוך.
לאחר כמה דקות של התאוששות כינס איתמר את חברי הקבוצה, וסיפר את שאירע לו שנתיים קודם לכן. "הם היו מרותקים לחלוטין כי זה נגע אליהם".
אני מתאר לעצמי שחוויית הסנפלינג הייתה הרבה יותר משמעותית בשבילם.
איתמר מאשר: "לאחר כמה חודשים פגשתי את רכז התוכנית, והוא סיפר לי בהתרגשות שזה היה הדבר הכי משמעותי שקרה להם בכל שלושת השבועות שהם שהו בארץ, ואפילו הציע בהומור שאני אעשה את זה בכל פעם... פתאום כשהם נכנסו לשיעורים בנושאי יהדות, הם התבוננו בעומקם של דברים, ולא כמו רבים מהסטודנטים שבאים ומחפשים ריגושים מסוג אחר. הרגע הזה עשה להם סוויץ' לחלוטין".
גלישה מבית הרב ליאור
כבר 25 שנה שאיתמר אשדות (47) עוסק בהדרכה בכל מה שקשור לספורט אתגרי: טיפוס, אומגה, פארק חבלים, באנג'י סווינג וסנפלינג.
הוא נחשב לאחד ממדריכי הסנפלינג הוותיקים בארץ, אך בשונה מרוב המדריכים הוותיקים בתחום, שפתחו חברות לספורט אתגרי ומעדיפים לשבת במשרד ולשלוח לשטח את המדריכים הצעירים, הוא נהנה מכל רגע בחוץ. "אין אנשים שעושים את זה המון שנים, כי זה קשה", הוא מסביר. "אתה נצלה בשמש. לפעמים אתה מוציא את הנשמה כדי להוריד בן אדם שפוחד וזה שוחק. אבל המגע עם חבלים ואנשים דווקא מחייה אותי. אני נהנה לראות את הניצוץ והסיפוק בעיני האנשים כשהם מרגישים כביכול את ההתגברות על איתני הטבע. החבלים מאפשרים לנו להכיר נופים ומקומות שאי אפשר להגיע אליהם בלעדיהם, וזה מיוחד".
כדי להכיר טוב יותר את איתמר ולשמוע את סיפורו, צריך לגלוש יחד איתו מעל סלעי המדבר. וכך ביום שישי אחד מצאתי את עצמי יוצא בשעה שש בבוקר ממפתן ביתי. שעה ורבע אחר כך החניתי את הרכב בחניון נחל רחף, מלך הנחלים של מדבר יהודה, ממתין לאיתמר. מסתבר שאין כמו טיול סנפלינג טוב כדי לחוות את מדבר יהודה במלוא הדרו. נחל רחף ממוקם בדרום מדבר יהודה, דרומית למצדה. מה שמאפיין את הנחל הוא היותו קניון בתוך קניון, ובמילים פשוטות קניון עמוק מאוד, צר ומפותל, בתוך קניון רחב יותר מעליו, מה שמביא לכך שרובו מוצל.
תודות לעומקו הרב של הנחל והעובדה כי הוא צר ברובו עד כדי מטרים בודדים, משתנים פניו מעונה לעונה, כך שלעתים הנחל משנה את פניו ללא הכר. בתחתית חלק מהמפלים ישנם גבים מלאים במים קרים, וככל שמתרחקים מהחורף איכותם של מי הגבים וגובהם יורדים. בעונה הזאת הגבים עדיין קרירים ונעימים, ואחת הגלישות שעשינו במהלך היום הייתה ישירות לתוך בריכה מרעננת.
"הנגיעות הראשונות שלי בחבלים היו כבר בנערותי, כשמשפחתי התגוררה בקריית ארבע", מספר איתמר תוך כדי טיפוס בהר. מי שהדביק אותו בחיידק הגלישה היה מתניה, בנו של הרב דב ליאור, רבה של קריית ארבע-חברון עד לאחרונה. "בכיתה ט'‑י' מתניה עשה קורס מדריכים והחל לעסוק בזה, אמנם בצורה חובבנית, כשגלש מגג הבניין שמשפחתו התגוררה בו". איתמר נזכר שכל ילדי השכונה היו מתאספים למטה וצופים בפלא. "אני הייתי בין אלה שהתחננו שייתנו גם להם לגלוש בסנפלינג מהגג, ולמזלי היינו חברים די טובים, כך שלא הייתי צריך להתחנן יותר מדי", הוא מוסיף בהומור. "הסתכלתי בהערצה על היכולת שלו לקחת חבלים, לקשור אותם ולעשות מהם מערכת גלישה. זה היה נראה לי פשוט מאגי, כאילו איזה קסם, וחלמתי שיום אחד גם אני אוכל לעשות את זה".
ובכל זאת, לא נראה שמדובר בפעילות מורכבת מדי.
"תלוי מה עושים. גלישה לבד היא לא פעילות מורכבת, אבל סנפלינג וחבלים הם תחום הרבה יותר רחב, כאשר טיפוס, חילוץ ותיקון תקלות זה הסיפור הגדול, ויותר מכך זה לדעת להיות מאובטח בכל מצב. לדעת לגלוש זה כמו לדעת לנהוג בכביש ישר. כדי לנהוג לא צריך יותר מדי, אבל לדעת להשתלב בתנועה ולהישמע לכל התמרורים - זה כבר רמה אחרת".
אסור לטעות. מקצוע הסנפלינג הוא מקצוע אכזרי, שבו שגיאה ולו הקטנה ביותר יכולה לעלות בחיי אדם, ולאיתמר עצמו זה כמעט קרה. לפני קרוב ל‑15 שנים, במהלך הגלשת קבוצה גדולה, הוא ניתק את עצמו מחבל האבטחה כדי ללכת לשירותים. כשחזר המשיך את הפעילות בקצה המצוק בלי לשים לב לכך שאינו מאובטח, ופעולה שעשה דקות ספורות לאחר מכן כמעט עלתה לו בחייו.
"המדריך תמיד עומד בשפת מצוק כשהוא מאובטח – זה הדבר הראשון שצריך לעשות", הוא מבהיר לי בעת קשירת החבלים לפני שאנחנו יורדים למפלים. "כשאני מעביר קורסים לחניכים אני אומר: 'ראשית חוכמה יראת ה''. קודם כול תפחדו. אתם עומדים בשפת מצוק וצריך לפחד. במשך השנים החלקתי מאות פעמים או איבדתי שיווי משקל, ובלי האבטחה שאני מקפיד עליה מאוד, הייתי מתעופף. מעבר לכך, כשאני מאובטח אני מרגיש נינוח גם כשתהום פעורה תחתיי, וזה מאפשר לי כמובן לתת את כולי לקבוצת המטיילים".
אך באותה גלישה הוא שכח לעשות זאת. "לפני כל טיול גלישה אני נותן הסבר עם הדגמה כיצד להישען לאחור, כיצד לפסק רגליים לשמירה על יציבות ועוד טיפים. אבל לפעמים יש אנשים שזקוקים להדגמה אישית", הוא מציין. וכך, כאשר באותו טיול גולשת ביקשה הסבר פרטני, הוא נשען לאחור לעבר שפת המצוק, ורק אז גילה שהוא שכח להתחבר מחדש לאבטחה. "אני זוכר את התחושה של איבוד שיווי המשקל בגוף, ואת ההרגשה שעברתי את נקודת האל-חזור. השתלטה עליי חרדה ואימה וכבר אמרתי לעצמי זהו, זה נגמר". אבל כנראה שבשמיים רצו שזה ייגמר אחרת. "זה אולי יישמע קצת הזוי, אבל פתאום הרגשתי דחיפה מאחור. הרגשתי שהקב"ה שלח מלאך שדחף אותי חזרה, כאילו אומר: היי בן אדם, יש לנו עוד זמן עד שניפגש", הוא מספר בהתרגשות.
גלישה ראשונה בגיל שנה
מיד לאחר נישואיו עבר עם אשתו ברכה ליישוב מצפה יריחו, שם הוא מתגורר עד היום עם עשרת ילדיהם, שנמשכו בחלקם גם הם לספורט אתגרי.
באותם ימים החליט שגלישת סנפלינג הוא התחום שבו יעסוק לפרנסתו, והקים את חברת 'אשדות'. למרות העלויות העצומות של ביטוחים, ציוד שמתבלה במהירות והעובדה כי הוא תלוי במזג האוויר, אשדות נהנה מכל רגע.
אנקדוטה שהוא מגלה במהלך הטיול היא כי בנו הבכור, שהפך לפני שנים אחדות לאחד ממדריכי הסנפלינג הצעירים בארץ, גלש לתוך מערה בהיותו בן שנה בלבד, כשהוא צמוד לאביו. "בתור ילד הוא היה מתלווה אליי ומסייע בדברים שלא מצריכים קורס", הוא מספר. כיום, בנוסף להיותו מדריך ומעסיק תחתיו מספר מדריכים בחברה, מייבא איתמר ציוד גלישה בעצמו. "עם השנים התחלתי להיות יבואן של ציוד גלישה, משום שהייתי מאוכזב מהציוד שרכשתי בארץ – ציוד זול, אבל לא מספיק איכותי".
איתמר מצר על חוסר הפרגון של מכללות, ישיבות ויישובים, שלדבריו צריכים קודם כול לתת פרנסה למי שבאים מתוכם, קרי אנשי ההתיישבות. הוא מבהיר כי לא מדובר דווקא בו, אלא בכל בעלי המקצוע שעוסקים בתחום הפעילות האתגרית. "מה שמעניין כמעט את כולם זה רק מחיר. לא הוותק, לא המקצועיות, לא תושב יהודה ושומרון ולא שמירת שבת – רק מחיר". לדבריו, אנשים סבורים כי האמירה "איפה שתהיה פרנסה תהיה התיישבות" היא רק בגדר קלישאה, ולא היא. הוא נתקל במקרים רבים של העדפה מקצועית לא ברורה של מוסדות דתיים. רק לאחרונה נתקל במקרה כזה במערת קשת שבגליל. "הגיעה קבוצת שמיניסטים – תלמידי ישיבה תיכונית, והיו בטוחים שאני המדריך שלהם, אבל לא. בסמוך עמד המדריך מבני דודנו שהמתין להם", הוא מציין. "התלמידים קיבלו ממארגן הטיול תשובה שמדרשה דתית המליצה דווקא עליו. אם הציבור שלנו לא נותן לנו קרדיט, אז מי כן?" הוא תוהה.
כמה מסלולי גלישה יש בארץ?
"אין יותר מדי. מאז שאני זוכר את עצמי לא נפתחו מסלולים חדשים. מכל עשרות הקניונים והערוצים שיש במדבר יהודה, יש בסך הכול חמישה מקומות מאושרים לגלישה: קומראן, תמרים, נחל רחף, חצצון וטור. מסלול חצצון נחשב למסלול המפרך ביותר, עם סדרת מפלים שמתחילים במפל 120 מטר גובה. במסלול שעשינו היום המפל הגבוה ביותר עומד על סביבות 30 מטר, וזה לא מעט".
בנוסף לכך יש בצפון הארץ עוד כמה מסלולים, הבולט בהם הוא הנקיק השחור שבו זורמים מים כל השנה, ולדברי איתמר הוא מהיפים ביותר בארץ. מקום גלישה נוסף מהמפורסמים יותר הוא מערת קשת שבגליל, שם הגולש זוכה לצפות בנוף מרהיב במהלך הירידה.
כדי לאתגר את עצמו, נוהג איתמר לצאת מדי פעם לירדן למשך יומיים כדי לגלוש להנאתו בנחלים מהעבר השני, ולדבריו אין דבר שמשתווה אליהם. "הגשם יורד שם על מדבר בגובה של בין 1,000 ל‑1,400 מטר, והמים זורמים רק לכיוון ים המלח. כך שבמשך כל השנה יש שם עשרות נחלים ומאות מפלים מדהימים, בערוצים צרים ברוחב עשרה מטרים עם קירות בגובה 600 מטרים וצמחייה עבותה שגורמת כמעט לחושך מוחלט. בכל פעם כשאני שם, אני נדהם מההסבר של רש"י על התורה", אומר איתמר בהתפעלות. "רש"י, שחי בצרפת, ידע לתאר במדויק את הנס שהיה לעם ישראל לפני כניסתם לארץ עם האמורים שתכננו לדרדר סלעים לתוך ערוץ נחל ארנון כשהם עברו בו. רש"י מסביר שכשעוברים שם כל כך הרבה אנשים, אז לא משנה איך תזרוק - אתה תפגע במישהו. הוא תיאר את המבנה הגיאולוגי של הנחל במדויק, באומרו שכשאדם מדבר עם חברו מצד לצד של הנחל זה כפנים אל פנים. וזה ממש כך", הוא מבהיר.
עדיין יש לך פחד גבהים?
"אין אדם שאין לו – אחד יותר, אחר פחות. אבל כל עוד אני מאובטח אני רגוע – לא משנה אם זה 10 מטרים או 200. כשאני עומד מאובטח, זה בשבילי כמו לעמוד על קרקע יציבה".