רצח בתיאטרון

אלפי ישראלים נרצחו בפעולות איבה מאז מלחמת העצמאות, אך רק שמותיהם של מעטים נחרתו בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. משה תמם הי"ד הוא אחד מהם.

מי שגדל כאן בשנות השמונים והתשעים, כשהאם השכולה גליה תמם השתתפה בעצרות הימין והמשפחות השכולות – מפגינה ללא לאות נגד עסקות חליפין ושחרורי מחבלים ונגד הפקרתם הביטחונית של יהודים – זוכר בוודאי את שמו של החייל שנחטף ונרצח בשנת תשד"ם על ידי ערבים אזרחי ישראל.

בשנים האחרונות נעלמה משפחת תמם מהרדאר התקשורתי עד ששבה אליו בשבועות האחרונים. הצגה שכתב רוצחו של תמם על חיי האסירים הביטחוניים בישראל זכתה לתמיכתן של עיריית חיפה ושל ועדת סל התרבות במשרד החינוך, דבר שהוליד מאבקים חדשים מטעם המשפחה. הפעם גליה נותרה מעט מאחור, כשהיא זוכה לחיזוק משמעותי בדמות נכדתה אורטל תמם, אחייניתו של הנרצח. כמה מכמיר לב - ועם זאת מעורר השראה - לראות את בנות משפחת תמם כשהן נאלצות פעם נוספת לצאת למלחמה על הצדק והמוסר נגד ריקבון ממסדי מחריף והולך.

המאבק הזה – נגד מימון ההצגה והעלאתה בפני תלמידים – הוביל חלקים בעם ישראל למחוזות חדשים של הזיה. נורא לראות אישים כה רבים ממחנה השמאל, עובדי האליל של הדמוקרטיה ומנשקי קמעות חופש הביטוי, נלחמים למען הצגה שכתב רוצח. עמדתם הנגדית החדה של יאיר לפיד, איציק שמולי, אלדד יניב ואחרים – שהתנגדו להצגה כחלק מסל התרבות ובכלל – היא עמדה אנושית אלמנטרית, והעובדה שאינה בקונצנזוס מחייבת את השמאל לבדוק היטב מי כאן באמת – כלשונו הזהב של עודד קוטלר – עדר של בהמות.

לא ליהודים בלבד

הדיון סביב אותה הצגה הפך לפולמוס תקשורתי פנים-יהודי על גבולות חופש הביטוי, זכויותיה של מדינה, אמנות, כסף וצנזורה. בתוך כל זה הונח בצד סיפור לא פחות חשוב, לא פחות מזעזע, והוא יחסם של ערביי ישראל לרוצח יהודים, אותו רוצח שהיה אחד משלהם – ערבי ישראלי.

כל הנתונים אמורים להדליק אצלנו נורה אדומה, או לפחות אצל אלה שישבו עד עתה בחושך. ערבים-ישראלים רצחו, ערבים-ישראלים תמכו בהם, ערבים-ישראלים הפכו אותם לגיבורי תרבות - ואין פוליטיקאי ערבי אחד שמוחה ברבים, אין איש ציבור ערבי אחד שמרכין את ראשו בבושה, ולו כלפי חוץ. להפך, הרמת הראש והחוצפה היא חלק בלתי נפרד מהשיח הערבי – בעניין רוצח היהודים הספציפי כמו בכל נושא המאבק הפלשתיני. דיבורים על חופש ביטוי ודמוקרטיה בפיהם, ואפס התנגדות לטרור בלבבם. הטובים שבהם שותקים. זה הסיפור האמיתי כאן. זה – והעובדה שכולנו התרגלנו לכך והפסקנו לבוא אל שכנינו בדרישות מוסריות בסיסיות. מירי רגב ונפתלי בנט, זה מה שעומד על הפרק.

נחתך בעריכה

לפני שלושה שבועות כתבתי כאן על חלקו הראשון של 'הרצוג', סרטה של ענת גורן על הקמפיין של 'המחנה הציוני' בבחירות האחרונות. בשבוע שעבר, באיחור ניכר, צפיתי גם במחצית השנייה של הסרט (חפשו ביוטיוב). להגיד שלמדתי ממנו דברים חדשים? לא באמת. חלק ב' הוא שגרתי יותר ואכזרי פחות מקודמו. אין בו סצנות מביכות ומצחיקות של עצרות מול כיכר ריקה וברכות מקשישים חירשים. יש בו בעיקר יועצי קמפיין, סוקרים ואזרחים פשוטים שמנסים להשפיע על תוצאות הבחירות וגם לנבא אותן. חלק מהם אופטימיים וחלק פסימיים, אלה זחוחים ואלה עצבניים, בדיוק כמו בכל מפלגה ובכל מערכה. הרצוג עצמו, אגב, יוצא כאן הרבה יותר טוב מאשר בחלק הראשון, אולי כי את השוק האנטי-מנהיגותי כבר חטפנו.

כמתעדת הקמפיין – ענת גורן בהחלט נתנה פה עבודה. כמראיינת – קצת פחות. בשני חלקי 'הרצוג' חסרו לי שאלות קשות באמת ליו"ר האופוזיציה, כאלו שאולי היו נשאלות מהצד השני של המתרס הפוליטי. למשל:

1. מר הרצוג, כל הקמפיין שלכם התמקד בקרב מדומיין מול הליכוד על מי יקבל יותר מנדטים. נניח שהייתם מנצחים – איזו ממשלה בדיוק יכולת להקים? ממשלת לפיד-ערבים? ממשלת לפיד-ש"ס? ומי אמר שנשיא המדינה היה מטיל את מלאכת הרכבת הממשלה עליך? האם קודמו בתפקיד לא הטיל את המלאכה על ראש המפלגה השנייה בגודלה?

2. במשך כל השיחה אתה חופר לי על קמפיין ההפחדה של נתניהו, על כך שקולות עברו אליו בגלל הספין נגד הערבים. אבל רגע, לכם לא היה קמפיין הפחדה נגד נתניהו? והאם אתה לא נהנית משלט חוצות שמאלני שאיים עלינו מפני מדינה דו-לאומית והיתקעות עם הפלשתינים? במה אתם יותר טובים ממנו?

3. אנחנו מדברים כבר די הרבה זמן. איך זה שכל מה שיוצא מפיך זה ביבי, גרבוז, תקווה ומהפך? איך קורה שבסרט תיעודי הנושא את שמך – לא הוצאת מפיך שום אמירה אידיאולוגית משמעותית, שום דבר עקרוני ומהותי שאפשר להכניס לסרט? האם ייתכן שמעבר לסיסמאות ולקלישאות אין בך כלום? לא בשביל זה קיימת ציפי לבני?

מיתולוגיה מקומית

קפה דה פלור בפריז – המקום שבו פגש הצייר פיקאסו לראשונה את המוזה שלו, האמנית דורה מאר.

קפה סנטרל בווינה – המקום שבו לנין וטרוצקי נהגו לשחק שחמט.

קפה פלוריאן בוונציה – המקום שבו אהבו לשתות גתה, מרסל פרוסט, לורד ביירון וצ'ארלס דיקנס.

קפה תמר בתל אביב, שנסגר בסוף השבוע שעבר – המקום שבו יצחק לאור תקף באגרופים את המבקר מנחם בן.