בפתח פרשתנו אנו קוראים על מחלוקת קורח ועדתו עם משה רבנו, רבם של ישראל. מה עומד ביסוד מחלוקת זו?
בפסוקים אנו קוראים שעיקר טענתו של קורח כלפי משה רבנו היא על עצם המנהיגות ועל הסדר השלטוני שהוא קובע בתוך העם. יש מלך - מנהיג - ויש מעמדות של כהן, לוי וישראל. קורח בא וטוען: בעצם – למה?! "ויקהלו על משה ועל אהרן ויאמרו אליהם רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה', ומדוע תתנשאו על קהל ה'" (במדבר טז, ג). ומבאר רש"י במקום: "רב לכם - הרבה, יותר מדאי לקחתם לעצמכם גדולה. כולם קדושים, כולם שמעו דברים בסיני, לא אתם לבדכם שמעתם בסיני 'אנוכי ה' אלוקיך', כל העדה שמעו".
לשמע דברים אלו משה רבנו נופל על פניו. משה רבנו ליווה את עם ישראל לכאורה במצבים הרבה יותר מסובכים. למה דווקא כאן הוא חש חולשה וחוסר בהירות כיצד להתמודד עם הטענה הזאת? רש"י במקום מלמדנו: "וייפול על פניו - מפני המחלוקת, שכבר זה בידם סרחון רביעי. חטאו בעגל – 'ויחל משה'. במתאוננים - 'ויתפלל משה'. במרגלים - 'ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים'. במחלוקתו של קורח נתרשלו ידיו. משל לבן מלך שסרח על אביו ופייס עליו אוהבו פעם ושתיים ושלוש. כשסרח רביעית, נתרשלו ידי האוהב ההוא. אמר: עד מתי אטריח על המלך שמא לא יקבל ממני".
ויש לעיין, מדוע משה רבנו מגיע למסקנה זו דווקא אחרי המשבר הזה ולא במשברים קודמים? דווקא כאן, במחלוקת קורח ועדתו, נתרשלו ידי משה. מדוע?
יתרה מכך, בהמשך אנו קוראים על קריאתו של משה לדתן ואבירם בני אליאב, לבוא אליו ולשוחח על הבעיות ולנסות להגיע לפתרון כדי ליישב את הכאילו-סכסוך הזה. "מכאן שאין מחזיקים במחלוקת, שהיה משה מחזר אחריהם להשלימם בדברי שלום" (רש"י).
למרות דברי פיוס אלה של משה, תגובת דתן ואבירם קשה מאוד: "ויאמרו לא נעלה. המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר, כי תשתרר עלינו גם השתרר, אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ותתן לנו נחלה שדה וכרם. העיני האנשים ההם תנקר, לא נעלה" (במדבר טז, יב יד). זוהי טענה חדשה שלא שמענו עד עתה. דתן ואבירם טוענים שהמצב הכלכלי של העם הוא "על הפנים", אין בית, אין אוכל, ומשה עוד מנצל את מעמדו לקרוא להם. "המעט ממך כי עשית עמנו רעה גדולה להמיתנו במדבר - שהיינו ראויים לרגום אותך, כי תשתרר עלינו אפילו שררה מועטת לשלוח לנו לעלות לפניך, כל שכן שתמלוך ותתנשא עלינו" (רמב"ן לפסוק י"ג).
תגובתו של משה לכאורה לא רלוונטית לטענה שטוענים כלפיו: "ויחר למשה מאד ויאמר אל ה' אל תפן אל מנחתם לא חמור אחד מהם נשאתי ולא הרעותי את אחד מהם" (במדבר טז, טו). וכי נטען כלפי משה רבנו שהוא לקח משהו מדתן ואבירם או מבני ישראל?! האם מישהו דיבר על תנאי השכר שלו או על טובות הנאה ח"ו?! מדוע הוא מתרעם מול הטענה הזאת?
לא שררה, עבדות
מתגובתו של משה רבנו אנו למדים את היסוד הנסתר שעומד מאחורי המחלוקת של קורח ועדתו. מטרת קורח ועדתו הייתה להרוויח מהמנהיגות משהו, לנצל את המעמד, הכוח והשררה לעניינים אישיים.
משה הבין שתפיסת העולם של קורח ועדתו היא שמנהיג עם השפעה ועמדת כוח יכול לנהל מדינה כמו את החשבון הפרטי שלו. שאין גבולות בין הקופה הציבורית לקופה הפרטית, ואפשר לסחוט גם את הציבור. כלפי זה משה רבנו מזדעזע, וכלפיהם הוא זועק "'לא חמור אחד מהם נשאתי' - מה שהיה דרכי ליטול לא נטלתי מהם. בנוהג שבעולם אדם שהוא עושה בהקדש נוטל שכרו מן ההקדש. ואני בשעה שהייתי יורד מן מדין למצרים היה דרכי ליטול מהן חמור שבשביל צרכיהם ירדתי ולא נטלתי" (במדבר רבה פר' י"ח).
מנהיגות איננה שררה אלא עבדות, התבטלות כלפי הציבור, שכן אין העם משרת את המנהיג, אלא מנהיג צריך לשרת את העם. "כמדומין שררה אני נותן לכם, עבדות אני נותן לכם" (הוריות י, א). ובדבר זה היה משה שמח: "ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו". עבד לה' ועבד לעם הקודש.
תפיסת עולמם המעוותת של מנהיגים אז והיום, שנדמה להם שמנהיגות אמורה לשרת את האינטרסים הפרטיים שלהם, והחלטות גורליות בהנהגת העם מתקבלות כשבצדן רווחים אישיים או תועלת אישית - זוהי מנהיגות פסולה בתכלית שצריך להעבירה מן העולם.
עתה ברור מדוע דווקא במשבר קורח ועדתו נתרשלו ידיו של משה, כשמי שרואים את עצמם מועמדים מתאימים להנהגת ציבור מתנהגים בהשחתה שלטונית בלי בושה, זהו הרס של חברה מתוקנת החפצה בחיים.
מנהיגות ראויה היא כדוגמת משה ושמואל, כדברי המשך המדרש: "וכן שמואל הצדיק אמר 'הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי' - שור שהייתי מקריב עליהם לקרבן ומבקש רחמים עליהם וכן למשוח עליהם מלך - משלי היה... וכשהייתי חוזר ועושה דיניהם וצרכיהם והולך וסובב כל עיירות ישראל, שנאמר: 'והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל' - דרך העולם בעלי דינין הולכין אצל הדיין ואני הייתי הולך וסובב מעיר לעיר וממקום למקום וחמור שלי" (במדבר רבה, שם).
יהי רצון שנזכה למנהיגות שהולכת בדרכם של משה ושמואל.