לפני כמה שבועות חגגנו כאן, במדור זה, את נתוני התעסוקה המרשימים של המשק הישראלי. הנתונים המרשימים שפורסמו אז בהחלט היו סיבה לחגיגה.
הפעם, לעומת זאת, ננסה להשבית מעט את השמחה ולחשוף את נקודת החולשה שמסתתרת בסיפור הזה. נתון מדאיג מאוד שפרסם לאחרונה הכלכלן הראשי באוצר, מלמד שבשנת 2014 חלה בישראל ירידה בפריון לעובד.
על מנת להבין מה מדאיג כל כך בנתון הזה, צריך קודם כול להסביר אותו. הכלכלנים יגדירו את הפריון כתוצאה של חלוקת התוצר המקומי במספר העובדים במשק. כדי להפוך את ההגדרה הזאת למעט יותר מובנת, נדמיין מדינה ובה 2,000 בני אדם, ש‑1,000 מתוכם עובדים (נתון מרשים מאוד, אפילו בהשוואה למדינות המפותחות). התוצר הכולל של המדינה הדמיונית הזאת עומד על 100 מיליון דולר. במונחים המקובלים בעולם של תמ"ג לנפש, זהו תוצר מרשים מאוד של 50 אלף דולר לנפש (נמוך מעט מארצות הברית, וגבוה משמעותית מאשר בישראל).
אם נחלק את התוצר במספר העובדים, נגלה שהפריון במדינתנו הדמיונית עומד על 100 אלף דולר. כלומר, עובד ממוצע באותה מדינה מייצר בשנה ערך מוסף של 100 אלף דולר.
צמיחה, במדינה הדמיונית שלנו, יכולה להתרחש בשלוש דרכים. הראשונה היא גידול באוכלוסייה. נניח שאוכלוסיית המדינה גדלה ל‑2020 איש, ומספר העובדים גדל בשיעור זהה, ל‑1010 עובדים. כל אחד מעשרת העובדים הנוספים שמר על רמת הפיריון המקובל במדינה, והתוצר של המדינה גדל במיליון דולר, צמיחה של אחוז אחד. ואולם, התוצר הכולל של המדינה אמנם גדל, אך התוצר לנפש נותר בדיוק באותו שיעור, 50 אלף דולר, כך שהצמיחה הייתה בעצם מדומה.
הדרך השנייה להביא לצמיחה היא גידול בשיעור התעסוקה. נניח שבמדינה שלנו נשארה האוכלוסייה בדיוק באותו גודל, אולם מספר העובדים גדל בכל זאת ל‑1010 עובדים. אותם עובדים שומרים על רמת הפריון הקיימת, כך שהתוצר גדל במיליון דולר. במקרה הזה התוצר הכולל גדל באחוז, אך גם התוצר לנפש גדל באחוז, מה שהופך את הצמיחה למשמעותית הרבה יותר.
הדרך השלישית שבה יכול התוצר לגדול היא הגדלת כוח הייצור של העובדים. נניח שמספר התושבים נותר זהה וכך גם מספר העובדים, אבל למדינה נכנסו שיטות ייצור חדשות ומיכון מתקדם. למרות שמספר התושבים ומספר העובדים לא השתנו, התוצר הסופי גדל במיליון דולר, בעקבות שיטות הייצור החדשות, והתוצר לנפש גדל באחוז. הכלכלנים מכנים את הדרך הזאת: עלייה בפריון העבודה.
לכאורה, גם דרך הצמיחה השנייה וגם דרך הצמיחה השלישית מבטאות צמיחה "אמיתית", מאחר שהן משקפות עלייה בתוצר לנפש. ההבדל ביניהן הוא בעיקר בשאלה עד כמה הן מסוגלות להיות בסיס לצמיחה לאורך זמן. במדינה כמו ישראל, שבה היו בעבר שיעורי תעסוקה נמוכים, היה ועדיין קל יחסית ליצור צמיחה מהסוג השני. שיעור המועסקים במשק עולה, וממילא התוצר לנפש עולה. אולם דרך הצמיחה הזאת איננה בת קיימא. מעבר לשיעור תעסוקה מסוים קשה מאוד לעלות, מאחר שקיימות אוכלוסיות שלעולם לא נרצה לשלב אותן בשוק העבודה. ילדים ונוער, חיילים וקשישים הם רק דוגמאות לאוכלוסיות שהחברה מחליטה במודע להשאיר מחוץ למעגל העבודה. מנגד, ההיסטוריה מלמדת כי בכל הנוגע להעלאת הפריון השמיים הם הגבול.
אם הצמיחה בישראל תהיה מבוססת רק על עלייה בשיעורי התעסוקה היא תיבלם בקרוב, מאחר שישראל כבר כיום מציגה נתוני תעסוקה מרשימים מאוד. מה שיכול לאפשר המשך של הצמיחה אצלנו הוא עלייה בפריון. אך הנתונים הישראליים אינם מותירים מקום לאופטימיות בשטח הזה. על פי הנתונים שפרסם משרד האוצר, בשנת 2013 גדל הפריון הממוצע לעובד בישראל בחצי אחוז בלבד, חצי מהנתון המקביל ביפן. בארצות הברית עמד הגידול בפריון הממוצע לעובד באותה שנה על 1.2 אחוז, ובגוש האירו הנתון היה נמוך, 0.2 אחוז בלבד. בשנת 2014 הנתון היה עוד יותר מדאיג. הפריון הממוצע לעובד ירד בשיעור של 0.3 אחוזים. לשם השוואה, בארצות הברית נרשם באותה שנה גידול של 0.7 אחוז בפריון לעובד ובגוש האירו נרשם גידול של 0.3.
משמעות הנתון הזה היא כי כל הצמיחה במשק הישראלי בשנת 2014 מיוחסת לגידול במספר העובדים. בישראל של 2014 הייתה הצמיחה נמוכה מהגידול במספר העובדים.
הנגידה מודאגת
הנתונים אמנם מדאיגים, אולם מי שמכיר את המשק לא היה זקוק להם על מנת להבין שיש כאן בעיה. נגידת בנק ישראל, ד"ר קרנית פלוג, הזהירה שבוע לפני פרסום הנתונים כי אם לא יהיה גידול בפריון העובדים במדינת ישראל, צפוי המשק להיקלע להאטה כלכלית בתוך תקופת זמן לא ארוכה.
ייתכן שנתון זה צריך להוביל את קברניטי המשק ליצירת סדר יום חדש בכל הנוגע לטיפול בשוק התעסוקה. במשך השנים האחרונות נעשה מאמץ גדול מאוד להרחיב את מעגלי התעסוקה במשק. גברים חרדים ונשים ערביות הפכו ליעד המרכזי של מדיניות הממשלה בתחום זה, במטרה לשלבם בשוק העבודה. המאמץ היה גדול ובמידה לא מבוטלת המטרה הולכת ומושגת, יותר ויותר ישראלים יוצאים לעבודה. נתוני התעסוקה של המשק הישראלי, שהיו פעם גרועים, נחשבים היום לממוצעים בהחלט בין המדינות המפותחות. הפער הגדול בין ישראל לבין המדינות המפותחות הוא בפריון לעובד. העובדים בישראל מייצרים פחות ביחס לעמיתיהם במדינות מפותחות דוגמת ארצות הברית, גרמניה, בריטניה וכדומה.
תמריצים לשיפור מיומנויות העובדים, שיפור שיטות הייצור, הכנסת טכנולוגיות מתקדמות ויצירת שוק משוכלל יותר חייבים לעמוד במרכז סדר היום של הממשלה. אחרי שהבאנו את העובדים לשוק העבודה, כעת המטרה היא להגדיל את האפקטיביות שלהם. אם זה יקרה, תוכל ישראל בעתיד הלא רחוק להתקרב לממוצע המדינות המפותחות בתוצר לנפש. אם לא, אנחנו עלולים לחזור להיות תוך שנים לא רבות מדינה שאינה באמת חלק מהמועדון היוקרתי של המדינות המפותחות.