"חופש הביטוי" אינו רק החופש של כל אדם במדינה דמוקרטית להתבטא ככל העולה רוחו. חופש הביטוי הוא קודם כול חובת כל אזרח להכיר בזכותו של זולתו לבוא לידי ביטוי.
"להכיר" פירושו להבין שזכות האחר שווה, אם לא עולה, על כל זכות ה"עצמי". רק אם כל הפרטים המהווים את הכלל יקבלו את העיקרון הזה, יש ערך לחופש הביטוי. אם כל פרט או קבוצה של פרטים יתבעו לעצמם ולעצמם בלבד חופש ביטוי ויחסמו ביטויים שהם מתנגדים להם – לא עשינו כלום.
גדלנו על אמרתו של וולטר "איני מסכים לדעתך, אך אגן בחיי על זכותך להביע אותה". והוסיף ג'ון סטיוארט מיל: "אם כל האנושות כולה, למעט אדם אחד, היא בדעה אחת, ואם אותו אדם הוא בדעה אחרת, האנושות לא תהיה מוצדקת בהשתקתו של אותו אדם יותר מאשר הצידוק של אותו אדם, אילו היה הכוח בידו, בהשתקת האנושות כולה".
נשאלת אפוא השאלה: מדוע ניתן לחופש הביטוי מעמד-על שכזה? מדוע אנחנו חייבים לסבול ביטויים בלתי נסבלים? ויותר מכך, מדוע אנחנו נתבעים לא רק לסבול, אלא לתמוך ממש בזכותו של כל אדם לתת דרור למחשבותיו הנלוזות ולעודד אותו להרגיז אותנו?
התשובה היא שיש לדבר חשיבות עצומה למען הכלל ולטובתנו. מבחינתה של החברה בכללותה, חופש הביטוי נועד לתכלית אחת בלבד – להציף את האמת. האמת יכולה לבצבץ ולפרוץ החוצה אך ורק אם כל ההשקפות וכל הדעות וכל הרעיונות יבואו לידי הבעה פומבית. לרבות ביטויים שבעיני מאן דהוא הם השקפות גזעניות, דעות חשוכות ורעיונות עיוועים. מוטב שיתמודדו אלה בשוק הדעות עם השקפות "נאורות", דעות "מתקדמות" ורעיונות "גאוניים" – הציבור ישפוט ויגבש לעצמו עמדות. לא בהשתקה! ולא בהדרה! ולא בהתעלמות מתוך התנשאות!
ההתנפלויות על כל ציוץ מבטאות היסטריה של חברה בפאניקה. לא כל אחד יודע להתבטא כהלכה. גם לא שחקנים ידועי שם, ציירים דגולים, סופרים ומחזאים שיצאו להם מוניטין, ואפילו לא שרים וחברי כנסת מורמים מעם. אלא שאנחנו חייבים להרשות לכולם להתיר את חרצובות לשונותיהם ורק כך נוכל לתהות על כוונותיהם. אם נשתיק – איך נדע?
עיקר לא שכחתי – חופש הביטוי אינו תקן או מינוי הגורר עמו שכר או מענקים כספיים. המדינה חייבת לאפשר לכל אזרחיה חופש ביטוי, אבל החופש להתבטא מחייב את המתבטאים לשאת בהוצאות החירות הזאת מכיסם הפרטי. המדינה אינה חייבת לממן את המחרפים אותה ולא את מגדפי תולדותיה ולא את התובעים להחרימה.