פרופ' אריה אלדד
פרופ' אריה אלדדפלאש 90

מחבלים שנמצאים בכלא ישראל שובתים רעב. אם ישראל תיכנע - מאות נוספים יצטרפו אליהם.

להבנתי, השביתה נועדה לעורר את מנהיגי החמאס המקיימים בימים אלה משא ומתן נמרץ עם ממשלת ישראל, כדי שלא יישכחו בעסקה המתרקמת, שבה החמאס מבטיח שקט לחמש שנים ומחזיר את גופות החיילים שבידיו, ובתמורה מקבל שקט, פתיחת מעברים ימיים ויבשתיים, הרבה ברזל ומלט ושחרור מחבלים רבים, בהם גם רוצחים. אבל הסוגיה שעל הפרק היא האכלה בכפייה של המחבלים שטרם שוחררו בעסקה מופקרת או במחווה פושעת.

אני יהודי, ישראלי ורופא. ולפיכך אני זכאי לשלוש עמדות בנושא סבוך זה, גם אם אינן זהות. מה לעשות, החיים קשים.

כיהודי - מצדי שיצומו עד מוות, ושיהיה להם לבריאות.

כישראלי - אני יכול להבין את דאגתם של קברניטי ישראל החוששים מביקורת בינלאומית אם ימותו מחבלים בכלא. גם אם אני סבור שהדאגה מוגזמת. בוודאי תהיה ביקורת כשימות הראשון, פחות מזה בעשירי ובכלל לא כשיגיע תורו של העשרים וחמישה (כי לא יגיעו לזה. הם לא באמת רוצים למות, הרוצחים הללו), ולכן אני מבין מדוע המדינה מבקשת להאכילם: כדי לחמוק מביקורת. אך טעות היא לחוקק חוק מיוחד להזנה בכפייה שתעמיד רופאים אחדים בדילמה מוסרית. אפשר להסתדר בלי חוק. ההסבר להלן.

כרופא - אני תמה על קביעתה של ההסתדרות הרפואית כי אסור לרופא להשתתף בהאכלה בכפייה משום שמדובר בעינויים. זוהי החלטה פוליטית ולא אתית. אין להסתדרות הרפואית שלנו זכות יוצרים על העיוות הזה. האגודה העולמית לרפואה בהצהרת טוקיו שלה קבעה גם היא כך. שמאלנים יש לא רק אצלנו. זוהי עמדה הסותרת מניה וביה את ערך קדושת החיים, וגם אלו המחזיקים בה יצפצפו על רצונו המפורש של מתאבד ויעשו כל שביכולתם להציל את חייו, ואז ינשימו אותו, יחדירו בו עירויים וגם צינור להאכלה, הכול על פי הצורך. ואם ישתולל - ירגיעו אותו בתרופות.

אם יש לאדם אוטונומיה על גופו והוא רשאי במסגרת מחאה פוליטית לצום עד מוות - הוא רשאי גם להצית עצמו כמחאה נגד מחיר הדיור או הקוטג' וכל אותם רופאים מוסריים יכפו עליו טיפול, גם אם הוא כרוך בייסורים קשים. למה? ככה. כי הם צבועים, ובחרו בגישה פטרונית כלפי המתאבד אך בכניעה מוחלטת לשאיפותיהם הלאומיות של הערבים (במקרה שלנו, ושל המחבלים בגואנטנמו במקרה האמריקאי), ולפיכך ירתמו את האתיקה הרפואית למרכבה הפוליטית והאידיאולוגית שלהם.

ההסתדרות הרפואית צריכה הייתה להציג את הדילמה המוסרית בפני חבריה ולקבוע כי כל רופא יצטרך להכריע בינו ובין מצפונו הרפואי איזה ערך גובר. שתי ההחלטות מוסריות. מה שלא מוסרי הוא לקבוע שמי שאינו מחזיק בדעתך הוא לא אתי.

אבל הבטחתי פתרון, ויש כזה. כל רופא יודע שאם החולה, מתאבד לצורך הדיון, מאבד את הכרתו - הרופא חייב להילחם על חייו גם בניגוד לרצונו של החולה. ולפיכך, תנו למחבלים לצום עד שיתעלפו, עד שיאבדו את הכרתם, ואז תחת טיפול תרופתי מתאים אפשר להכניס להם צינור הזנה בבטיחות רבה, בלי סיבוכים חריגים. אפשר להמשיך את הטיפול התרופתי (הרדמה או הרגעה) ככל הנדרש כדי להציל את חיי החולה. והרי זה עומד בראש מעייניהם של הרופאים. לא תמיכה בתביעתם של המחבלים. לא?