החופש הגדול. המתנה הכי גדולה שהקב"ה הביא לנו אחרי השבת.
כמה חיכינו לו. סוף סוף שעות על גבי שעות אנחנו ברשות עצמנו בלי הצורך לעשות משהו רק משום שאנחנו לא רוצים לעוף מהישיבה.
מצד אחד הכי כיף בעולם. קצת לנוח. להירגע. מצד שני, יכול להיות שאנחנו שורפים את כל השעות היקרות האלו ששוות זהב ומוכרים אותן בשקל תשעים?
מה זה משנה מהי האמת?
נראה שאין הזדמנות טובה יותר מעכשיו, לכתוב על חבר שלי אליה ז"ל, שנפטר בדיוק ביום הראשון של החופש הגדול, ועל 'המכתב של אודי לערן' שכל כך אהבנו, אליה ואני, לקרוא.
במכתב מספר אודי, נער חולה סרטן, לחבר שלו ערן רגע לפני המוות על כל החיים שהיו לו, ועל מה הוא היה עושה אחרת בחיים אילו היה מקבל אותם בחזרה.
אם אתם לא יודעים על מה אני מדבר, עשו לעצמכם טובה וחפשו בגוגל 'המכתב של אודי לערן' מיד אחרי שתסיימו לקרוא את הטור הזה. אני מבטיח לכם שאם תזרמו ותקראו אותו כמו שצריך, אתם תעריכו אחר כך כל שנייה ושנייה מהחיים שלכם.
אני זוכר איך לפני שנים שאלתי את עצמי אם 'המכתב של אודי לערן' אמתי. רק אחרי המקרה של אליה הבנתי שזה לא משנה בכלל אם המכתב אמתי או לא, מה שמשנה הוא הזכות לשמוע את מילותיו האחרונות של החבר הכי טוב שלך ולדעת שדברים אמתיים יותר ממה ששמעת עכשיו כנראה שלא תשמע כבר בגלגול הזה.
החיים פתאום נראים אחרת
אליה ואני היינו יחד מגיל שנתיים ועד גיל 23, ואז גילו אצל אליה את המחלה הארורה.
לאחר שנתיים של און אנד אוף, שבסופם נשאר כל הגוף שלו מפורק ומותש מכל הטיפולים הכימותרפיים, הייתה לי תחושה חזקה ומפחידה שלא נשאר לי עוד הרבה זמן להיות עם אליה ולכן הקפדתי לנסוע לבית החולים 'שערי צדק' ולבקר אותו מדי יום.
בפעם האחרונה שראיתי אותו, רציתי למות. אליה הפטיש שכל המכינה העריצה, אליה שסיים בין הראשונים את גיבוש מטכ"ל ולא עשה לעצמו הנחות, אליה שכל החבר'ה ידעו שגם כשחזר מאימון הרוג מעייפות, לא הלך לישון לפני שהתפלל ערבית, אליה הזה שוכב עכשיו עם רגל וחצי בקבר ואני מרגיש שכל כך מעיק לי לראות אותו ברגעי גסיסתו ורק פוחד שעוד שנייה אני מתפרק לגמרי.
"אתה זוכר איך אהבנו לקרוא שוב ושוב את 'המכתב של אודי' כאילו היינו קוראים פרק ב'מסילת ישרים'?" שאל אותי בקול סדוק, מחפש אוויר לנשימה בין גניחה לגניחה.
הנהנתי לו שכן.
"אתה יודע," הוא המשיך "תמיד חשבתי בעקבות 'המכתב של אודי' שהמוות יפחיד אותי, אבל משום מה, עכשיו, הוא לא באמת מעסיק אותי. אתה יודע מה כן מעסיק אותי?"
"מה?" שאלתי
"עכשיו אני רק חושב על כל השעות המבוזבזות ששרפתי בחיים שלי."
"אליה," ניסיתי לנחם "על מה אתה מדבר בן אדם? אתה שרפת זמן? אז מה אני אגיד?"
הוא לא התרשם והמשיך: "הייתי עסוק בדרכים למצוא חן בעיני החברים שלי, לקבל מהם אישור לכך שאני מוכשר, וכל זה בשביל מה?"
הוא הפסיק והסתכל עליי.
מלאי קצוב של שבועות אושר
"אתמול בלילה חשבתי לעצמי, אם אני אאסוף מכל החיים את כל הרגעים שבאמת חייתי כמו שאני רוצה לחיות, כמו שאני אוהב, כמו שהלב שלי רצה, לכמה שנים נראה לך שאני אגיע, הא? אני לא יודע אם אצליח למלא אפילו שנה אחת, חודש אחד, שבוע." השפתיים רעדו לו, גם הידיים.
"אתמול בלילה חשבתי לעצמי שאם אאסוף מכל החיים את כל הרגעים שבאמת חייתי כמו שאני רוצה לחיות, אני לא יודע אם אצליח למלא אפילו שבוע."
הוא התחיל לבכות חרש. גם אני.
"כמה שקר, ריבונו של עולם! כמה הצגה, צביעות, חנופה. כאילו חייתי חיים של מישהו אחר במקום את החיים שלי, ואתה יודע מה עוד הבנתי?"
שוב שתקתי.
"שחייתי ככה כי בחלומות הכי שחורים שלי לא חשבתי אי פעם שאני אמות צעיר כל כך ובדרך הזו. עד המחלה המוות לא עניין אותי, כמו שלהבדיל הוא לא מעניין אותך עכשיו, ואם יש משהו שאוכל אותי מבפנים מלבד המחלה זו הידיעה שלא ניצלתי את הזמן כמו שצריך."
רציתי לעשות משהו. לנחם אותו. להגיד לו שאין לו מושג על מה הוא מדבר. אבל לא יכולתי באותם רגעים להציע לו משהו חוץ מעוד קצת שתיקה ועיניים אדומות.
הוא היה נסער. קצב הלב שלו הואץ. המוניטור התחיל לייבב בחשדנות. השיחה הזו לא עשתה לו טוב. פתאום אליה תפס אותי בזרועות שלו. מדהים, חשבתי. למרות המצב המתפורר שלו עוד נשאר לו כוח. הוא התאמץ להתקרב אליי ולחש לי:
"מתברר שאנחנו אף פעם לא יודעים מתי מלאך המוות יקפוץ לביקור, הא?"
אחיזתו התרופפה והוא נרדם.
זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את אליה, אבל המילים שלו הולכות אתי לכל מקום.
לפעמים אני שוכח אותן לתקופות קצרות, לפעמים ארוכות, עד שמגיע יום הזיכרון שלו.
עד שמגיע החופש הגדול.
הצטרפו עכשיו למנויי מגזין הנוער ''עולם קטן''