פרופ' אבי לוי, נשיא מכללת 'חמדת הדרום' לחינוך וממקימי נווה דקלים, מספר ביומן ערוץ 7 על טראומת הגירוש והשלכותיה מהימים שקדמו לגירוש ועד ימינו אלה, עשור אחרי.
"הטראומה האישית היא השתקפות ומשל של טראומת כל עקורי גוש קטיף", אומר פרופ' לוי כשהוא מתבקש לספר על הקושי האישי שעברו הוא ובני משפחתו סביב העקירה.
"שנה לפני העקירה, כשקיבלנו את הבשורה הקשה והבנו שזה הולך להיות רציני - אמנם הרבנים אמרו שזה לא יהיה, אבל בסופו של דבר כל משפחה עשתה את שיקוליה - ראינו את הנחישות וההיערכות של צה"ל בגוש ומחוצה לו ואז החל הכאב לחדור ללב ולמוח ולהפוך אותנו לעצובים", הוא מספר.
"עשרים וחמש שנים היינו בגוש, הקמנו דור ראשון ודור שני ובנינו את הגוש. התסכול היה כי נשלחנו לשם על ידי ממשלות ישראל, כולל ממשלות המערך. זו לא התנחלות פוליטית או פילוסופית. זו הייתה התיישבות מכוונת על ידי המדינה להקים חבל ארץ ולהפריח אותו. הגענו לשם כשליחות, כך הרגשנו, אבל התחלנו לראות שהכושי עשה את שלו וכעת הוא יכול ללכת, ולא משנה כמה סבלנו וכמה ספגנו אבנים וירי שהביא למותם של חברים. המדינה החליטה ואנחנו צריכים לעזוב".
"רובנו קיבלנו על עצמנו את ההחלטה הזו, בכאב. התחלנו להשלים עם ההחלטה הזו כי רובנו שומרי חוק שרוצים לשמור על החוק. ככל שאתה נכנס לאווירה הזו הכאב הופך גדול יותר ויוצר תסכול", אומר פרופ' לוי המספר על הקושי והלבטים האישיים ככל שהתקרב מועד העקירה – האם לארוז את הציוד או לא, כיצד לנהוג עם המשפחה וכו'.
לדבריו מדי שנה מאז אותם חודשי תמוז ואב שבה וצפה התחושה הקשה ההיא והזיכרונות עולים יחד עם תחושת הטראומה, "יש שירים שאנחנו לא יכולים לשמוע יותר כמו 'תפילה לעני כי יעטוף'".
עוד מוסיף ומספר לוי על ימי בין המצרים האישיים שעברו, הימים שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, ובהם משפחות מארגנות את הציוד ומוצאות את עצמן צריכות להכריע מה לבחור ולהכניס אל תוך המכולה האחת שהוקצתה לכל משפחה, האם לבחור במזכרות? אלבומים? ציוד ביתי?.
באשר לו עצמו הוא מספר כי בעצת רעייתו "כמעט ולא ארזנו דברים אלא ספרים, מעט בגדים ומעט רהיטים. אשתי צדקה, כי החודשים שבהם הציוד ישב במכולה תחת הגשמים והשמש גרמו לכך שכמעט הכול התקלקל. היא צדקה – בשביל מה לארוז? השארנו בית מלא, נישקנו את המזוזות, בכינו התחבקנו, ויום אחרי תשעה באב יצאנו והגענו למחסום כיסופים. שם נגמרה שליטת המדינה. הכול היה מתוקתק כל עוד עשו את העקירה, אבל מרגע שיצאנו לא ידעו שצריך עכשיו לשכן מאות גברים נשים וטף במקומות ביניים", הוא אומר בנימה מרירה ומזכיר את המשפט שהפך ללעג 'יש פתרון לכל מתיישב'.
לדבריו המשפט הזה הופך נבוב ככל שבוחנים את המציאות בשטח, גם עשור קדימה. משפחות עודן מתגוררות במעברות ובאתרי הקראווילות ו"אני לא רואה באופק פתרון למשפחות רבות", אומר לוי ומציין כי לו באופן אישי נמצא פתרון שכן הוא ומשפחתו בנו את בית הקבע שלהם, אך די לבחון את מצבם של ילדיו כדי לגלות שהם ומשפחותיהם עודם באותן מעברות, עשור אחרי "ולא רק הם. הרבה משפחות טובות לא יכולות לקום משם".
"יש שאומרים שאנשים קיבלו פיצוי והם מסודרים, אבל הפיצוי היה בפער עצום ממה שהגיע לעקורים על הבתים. היו מאבקים משפטיים רבים שגרמו לכך שהפער הלך וקטן אבל הוא נותר גדול. אנשים שפרנסתם הייתה תלויה בגוש קטיף כמו רוב החקלאים, אחרי שהמדינה השלימה את תקופת התמיכה ויצאו מהמלונות למעברות ולקראווילות הם נותרו ללא עבודה. אנשים בגילאים של 45-50 ו-60 מתגוררים במעברות ונאלצים "לאכול" את הפיצוי שלהם".
פרופ' לוי מספר על עצמו כי כמי שעבודתו מסודרת ומאורגנת היה עליו לקחת משכנתא בגובה של כמעט מיליון שקל בגיל 55, ותוהה מדוע המדינה לא יכולה הייתה לתת בית תמורת בית שנעקר לאחר שהתושב שילם עליו במיטב כספו? "הקונספציה הייתה להפריד קהילות ולפזר אותנו. למרות הכול זה לא הצליח.
"הם לא הצליחו לפזר אותנו שנים פה ושניים שם בדירות שונות בנגב. התעקשנו לעבור כקהילה ואני שמח על כך. רוב תושבי גוש קטיף נמצאים בקהילות ואלה העוגנים החשובים ביותר לנו כדי להמשיך להתקיים ולחיות ולשחזר את חיינו בגוש קטיף. ההתעקשות הזו הייתה אולי האמצעי להמשיך ולהתקיים ולא ליפול לתוך השבר".
על השבר הזה שעליו הוא מדבר מציין פרופ' לוי כי זה כלל בתוכו לצד השבר הכלכלי גם תהליכי חילון, אבדן אמון במדינה וחוקיה, "הנוער והילדים שגדלו בגוש קטיף ועברו את תקופת הגירוש עברו משברים קשים במשפחות יחד עם עלייה בבעיות רפואיות, אבל יש לנו תקווה ואנחנו מסתכלים קדימה. הצלחנו להקים מחדש לאט לאט את הקהילה שלנו. אמנם נווה דקלים התפצלה לשלושה מוקדים וכך גם קהילות נוספות, אבל כל מוקד כזה הצליח לקום מעפר".
בהמשך הדברים נשאל פרופ' לוי באילו תגובות נתקלים הוא ועקורים אחרים כשהם פוגשים את שאר תושבי הארץ במרוצת העשור שחלף.
לדבריו התגובות מתחלקות לשלושה סוגים עיקריים: האחד הוא השתתפות בצער והבנה שכל המהלך שבו נקטה ממשלת ישראל לא הוכיח את עצמו. התגובה השנייה מתאפיינת ב"אדישות מוחלטת כאילו זה קרה בפרה-היסטוריה" והתגובה השלישית היא של "אנשים שניזונו מהתקשורת לפני, תוך כדי, ואחרי, וחושבים שאנחנו מולטימיליונרים שקיבלו בתים, שטחים וכסף מהמדינה".
התגובה של העקורים למפגשים שכאלה היא ניסיון לספר את המציאות בה הם חיים, מציאות של הרס חייהם, אבדן רכושם, טראומה שמלווה אותם באופן יומיומי, אך ספק אם הדברים מצליחים לשכנע. "אנחנו מספרים את העובדות והמציאות – שעל המכולות שילמנו כסף, משלמים שכר דירה על הקראוילות, שאת השטח קנינו במיטב כספנו, שאנשים עדיין תקועים בקראווילות ונאבקים כי רוצים לזרוק אותם מהן ללא פתרון".
על המפגשים הקשים הללו עם אזרחים המשוכנעים שהעקורים זכו לתגמול נאה מעקירתם, מספר פרופ' לוי שתי דוגמאות: "שנה אחרי הגירוש הוזמנתי להרצות על תורה ומדע באוניברסיטת בר אילן. ההרצאות פתוחות לקהל הרחב והיה שם חובש כיפה שניגש אליי אחרי ההרצאה ושאל 'איך המזוודות שלך, מלאות?' זה דוקר אותך, בעיקר כשזה מגיע מחובש כיפה", אומר פרופ' לוי ומבהיר כי כוונת השואל הייתה שמזוודותיו מלאות בשטרות שקיבל מהמדינה.
"אני לא מכיר אנשים שבנו בית בניצן או במקומות אחרים ללא משכנתא, ואני לא מדבר על אבדן פרנסה ותעסוקה. יש חוסר ידיעה ותוקעים לנו אמירות כאלה פעמים רבות. פעם אחת הרציתי בפני הסתדרות המורים, מורים מהחמ"ד, ואחרי ההרצאה דיברנו בינינו וכל אחד סיפר מניין הוא מגיע.
"לרוב האנשים זה נוגע ללב, אבל תמיד ישנם כאלה שמגחכים מתחת לשפם ואומרים ש'אתם מתבכיינים וסך הכול המדינה נתנה לכם, קיבלתם ממנה ועכשיו היא לקחה מכם'. הם לא יודעים שהמדינה נתנה כבישים ותשתיות כמו בכל מקום, אבל את הבית בנינו מכספנו שלנו".
"זה כאב שלא נגמר. חלק גדול מהכאב הוא מכך שהחברה לא מודעת למה שקורה. לא זוכרים אותנו אלא רק במלאת שנה לגירוש. בשאר השנה זה עובר ליד האנשים", אומר לוי המקווה שכעת, כאשר האחריות לטיפול בעקורים עברה לידי השר אורי אריאל, שר החקלאות, יזורז הפתרון האמיתי למצבם הקשה והחמור של העקורים.