חגית ירון, מחברי ועד תושבי גוש קטיף, הכינה דו"ח מיוחד ובו נתונים אודות מצבם של עקורי ומגורשי גוש קטיף עשור אחרי. ביומן ערוץ 7 סיפרה על הנתונים המטרידים העולים מהדו"ח.
"מתוך 1600 משפחות כ-1300 בחרו ללכת להעתקה קהילתית, כלומר להקים ישוב חדש או להצטרף לישוב קיים. מתוכם 900 משפחות נמצאות בבתי הקבע. נותרו כ-400 שמתוכם כמאתיים בהליכי בנייה. חלקם ישלימו וחלקם נתקעו כי הכסף אזל או כי הקבלן עזב".
על הכסף שאזל לכמה מהמשפחות היא מסבירה כי לא ניתן לקחת משכנתא בלי עבודה מסודרת ולרבים מהעקורים אין עבודה שכזו, הן משום גילם והן מסיבות אחרות. באשר לקבלנים שנטשו עבודת בנייה באמצע, היא מספרת כי זו המציאות המוכרת יותר. "קבלנים פושטים רגל והם משאירים משפחות עם שלד של בית, ולך תמצא איך להשלים את העבודה. קבלנים פושטים את הרגל לאחר שהם מזהים הרבה משפחות שרוצות לבנות, לוקחים על עצמם פרויקט גדול מכפי שהם יכולים והם שלא עומדים בו. לא תמיד אנחנו מזהים את הבעיה בזמן ולא תמיד מצליחים לשכנע משפחות שלא לקחת קבלן במחיר זול מדי. במבחן התוצאה המשפחות לא הגיעו לבית".
עוד מוסיפה ירון ומספרת על למעלה ממאתיים משפחות שכלל לא התחילו לבנות, ובחלק מהמקרים כלל לא ניתן להתחיל לבנות. מדובר בשלושה ישובים שאי אפשר לבנות בהם – נווה ים ששם אין הסכם בין המדינה לקיבוץ, שבי דרום שעבודות הפיתוח לא החלו בו וכרמי קטיף שם קיימת בעיה עם מנהל מקרקעי ישראל והתוצאה היא שלא ניתן לבנות בהם.
"אני בוגרת הבירוקרטיה הישראלית בעשר השנים האחרונות וכל פעם אני המומה מחדש מכוחה של הבירוקרטיה לתקוע דברים. ניתן לפתור את הבעיות אבל צריך לדפוק על השולחן. מישהו צריך לומר שזו הבעיה החשובה ביותר במדינת ישראל ואז פקידים חשבים ויועצים יתיישרו לתוך הדבר הזה. בדיוק כפי שנהגו כשרצו לגרש אותנו מהבית. אני מצפה שראש הממשלה הוא שידפוק על השולחן. להטיל את הדבר על שרים זה נחמד ואני מלאת הערכה לשר אריאל על מה שהוא עושה, אבל הוא רק שר וראש הממשלה הוא שצריך להוביל את האמירה שיש לסיים את הדבר ומיד כי מדובר בבעיה לאומית".
ומה לגבי הבלתי מועסקים? המצב קשה, היא אומרת ומספרת כי "יש לא מעט אנשים מבוגרים שלא עובדים וכנראה לא ימצאו עבודה, כי במדינת ישראל לא מעסיקים אנשים מבוגרים. בעיית התעסוקה היא לקיחת משכנתא. ללא עבודה אין משכנתא ומי שאין לו הון עצמי או שהצליח לשמור על ערך הפיצויים הם לא יוכלו לבנות בית".
בהקשר זה היא מזכירה את דבריו של אחד העקורים בראיון לערוץ 10 כשתיאר את המציאות לילד שמציבים בפניו עוגת קצפת משאירים אותו לבד ואומרים לו שיחכה עד שתגיע הכפית, וכשהוא נותר רעב ולבד הוא מתחיל "ליישר...", כך נהגו חלק מהעקורים עם כספי הפיצויים כשהבינו שלא יוכלו לבנות בית כי התשתיות טרם מוכנות והבירוקרטיה מקשה ולעומת זאת הם צריכים להתפרנס מהיכנשהו. "לא הייתה יכולת להתחיל לבנות ונאלצו לחיות מכספי הפיצוי".
הפתרונות שמוצעים כעת למי שלא בנו ואין בידם כסף הם העברת קראוילות אל המגרש הפרטי והוספת ממ"ד. פתרון נוסף וטוב יותר, כהגדרתה, הוא בניית מבנה יביל חדש על המגרש והמשפחה תחיה בו בשכירות של 1500 שקלים לחודש, אך הפתרון טרם מיושם בשטח. "זה חלק מהדרישה שלי, לדפוק על השולחן ולתבוע לסיים את הסיפור הזה".
להערכתה של ירון "אם המדינה רוצה את כל המשפחות, חוץ משלושת הישובים שטרם החלו בבנייה, ניתן ליישב אותן בחצי שנה. המדינה יכולה להשלים את מבני הציבור בחצי שנה. את שלושת הישובים ההם ייקח יותר זמן - לפתח שטח לוקח שנה ובניית בית תיקח כשנה וחצי, כך שבמקרה הטוב זה יקח שלוש שנים".