בימים אלה מצוין ברחבי הארץ מלאת שנתיים לפטירתו של הרב עוזי משולם ז"ל, וברוח מאמציו לחשוף בפני הציבור בישראל את פרשת חטיפת ילדי תימן המזרח ובלקן מתקיימים אירועים שונים רחבי הארץ.
ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם שלומי חתוכה, ראש עמותת 'עמר"ם' ומהעומדים מאחורי האירועים הציבוריים המדוברים.
בראשית הדברים מסביר חתוכה כי מאחר והמדינה עצמה לא הכירה עדיין באחריותה למעשי חטיפת הילדים ואינה מקיימת ימי זיכרון ומודעות ממלכתיים לא נותרה ברירה אלא לעורר את הקריאה מלמטה ולקיים את האירועים הללו.
במהלך הכנסים ששניים מהם התקיימו בראשית השבוע בתל אביב ובירושלים ועוד שניים מהם יתקיימו בהמשך השבוע בתל אביב ובחיפה עלו בני משפחות החטופים והציגו את עדויותיהם ואת טראומת העוול המלווה אותם עד ימים אלה. "עד שלא שומעים סיפורים לא מבינים את גודל הטרגדיה", אומר חתוכה ומדגיש כי לא רק משפחות מיוצאי תימן כלולות בטרגדיה אלא גם מיוצאי טוניס, מרוקו, טריפולי ועוד.
לדבריו במרוצת השנים משפחות רבות העדיפו להתעטף בשתיקה, חלק מההורים כבר נפטרו בצערם או מתוך צערם, ובחלק מהמקרים הורים חשו תחושות אשמה כלפי הילד שנחטף ביום בו הותירו אותו בידי גורמי הרפואה השונים שחברו למבצע החטיפה והודיעו להם למחרת ש'הילד מת ואיננו'.
חתוכה מציין כי על אף פעילותו ארוכת השנים במאמצים לחשוף את פרטי הפרשה ההיא הוא עצמו עדיין נפעם לגלות את היקפה של הטרגדיה ועצמת הצער הנמשך עד היום.
בהמשך הדברים נשאל אודות סימני השאלה שעדיין יש רבים בישראל שמציבים על הפרשה כולה ומטילים ספק במהימנותה. במענה מציין חתוכה ראשיתה של רשימת חטופים שלימים איתרו את בני משפחותיהם ונותרו עימם בקשר מחודש. בין השאר הוא מזכיר שמות כמו גיל גרינבאום, דודו דאום, אודי וכטל, שוש ואלי צברי ואחרים ומציין כי לרבים מהם קשה לבוא ולהיחשף בפני הציבור כולו.
לזאת הוא מוסיף ומצטט אמירות קשות מפרוטוקולים ישנים. בין השאר הוא מזכיר את דבריו של חבר הכנסת דאז בן ציון הראל שסיפר בדיון בכנסת כי אחוז לא קטן מתקבל לאימוץ, "לעיתים בצורה הגובלת במסחר". ד"ר ליכטין, מנהל המחלקה לבתי החולים במשרד הבריאות כתב בשנות החמישים במכתב לבתי החולים הממשלתיים כי היו מקרים שילדים עזבו את בתי החולים בלי להגיע חזרה להוריהם וכנראה שהיו אנשים זריזים שהיו מעוניינים לאמץ ילדים... ציטוט נוסף הוא של האחראית על אימוץ במשרד הסעד ביולי 59' שיש שנמסרים לאימוץ בתיווך צד שלישי והחלק הקטן בלבד נמסרים על ידי ההורים. עוד מוסיף חתוכה ומצטט את יוסף ישראלי, רופא המחוז הדרומי באותם שנים, שסיפר כי הייתה מדיניות של העברת עשרות ומאות ילדים לבתי תינוקות רחוקים מהוריהם ומשם לאימוץ. השופט שניאור זלמן חשין כתב בשנת 55' על אימוץ שנעשה בדרכי פיקציה והערמה, פירושים דחוקים, ערפול ואשליה ועוד.
עוד הוא מספר על הורים מאמצים שהעידו על כך שהם עצמם הגיעו למקומות שבהם נאמר להם איפה אפשר לאמץ ילדים והילדים היו נתונים "כמו בכלבייה...".
חתוכה נשאל כיצד אם כן עלה בידי המערכת להסתיר את הנתונים. לדבריו "היה קל להעלים את הסיפור כמו שהיה קל להעלים אז הרבה דברים" כדוגמת הסוגיות שצפות ועולות כיום ובהן המאבק על הגז והדיור הציבורי. חתוכה רואה ברשת האינטרנט מקור תקשורתי ההופך את השיח לכזה בו כל הקולות שווים. "ההיררכיות של התקשורת השתנו. עד אז התקשורת הייתה צינור בלעדי להעברת מידע של מקבלי ההחלטות שיש להם אג'נדה".
על תכלית המאבק אומר חתוכה כי "מדינת ישראל צריכה לקחת אחריות ולהכיר בעוול שנעשה. לא להתחמק ולא לטייח. השאלה למי תהיה גדלות הנפש לבוא ולהתנצל בפני המשפחות שחלקן כבר נפטרו", הוא אומר ומוסיף את הצורך בסיוע לאיחודי משפחות, מהלך שיכול להיות מסובך ויקר. לטעמו אם יתחולל השינוי הזה בגישה הממלכתית בישראל הרי שגם אם לא כולם ישתכנעו באמיתות הטרגדיה הרי שרבים ישנו את דעתם על הנושא.