הימים ימי טרום ההתנתקות, הכתב שגיא בשן והצוות של ערוץ 2 באים לצלם.

המצלמה מתמקדת בגל בוהדנה, הבת של אלי. היא שואלת את אבא: "איך יהיה לנו אחרי הפינוי?", ואלי עונה לה משפט פשוט: "לא המקום עושה את האנשים, אלא האנשים עושים את המקום".

גם היום, עשר שנים אחרי ההתנתקות, אלי מאמין במה שאמר אז, ואומר: "אני חושב שאין סיפור טוב יותר מאשר גוש קטיף כדי להוכיח את זה. בגוש קטיף לא צמח כלום, שנים. רק כשיש יהודים צמח ירוק. והיום תראו מה קורה שם, הכול הרוס". אבל גם כשהרציונל מאוד ברור בשכל, הרגש עדיין נוכח, ולאורך השיחה הארוכה נשזרים געגועים עמוקים ואהבה גדולה אל המקום ההוא.

"רוצה שהילדה תגדל ביופי הזה"

אלי, כיום בתחילת העשור החמישי לחייו ואב לשלושה, מארח אותי בביתו שבאלי סיני. ליתר דיוק ברחוב אלי סיני שבקיבוץ פלמחים.

הבית שטוף שמש, מלא אור, נעים. מן החלונות הגדולים נשקף הים. כמיטב המסורת של אלי סיני שדבקה בו, הוא מציע לי קפה. את הקפה הוא לא שכח מעולם להציע, אפילו למי שבאו לגרש אותו מהבית.

אלי ונירה בוהדנה הגיעו לאלי סיני מהעיר אופקים. הם היו זוג צעיר שטרם נישא, וחיפשו את המקום שבו יקימו את ביתם. אלי כבר אז עסק בתחום התקשורת, ושימש ככתב במעריב ובגלי צה"ל. "הפילוסופיה שלי הייתה שדווקא מתוך תנאים קיצוניים אין לאנשים ברירה אלא להוציא את הטוב שבהם כדי לשרוד. לכן רציתי ללכת למקום לא שגרתי כמו מדבר, או ללכת לאזורים שיש בהם קשיים, כמובן יחד עם הים, היופי והפסטורליות". ואז החל מסע חיפוש אחרי מקום כזה. "הגעתי לאלי סיני וראיתי ילדה מהממת, בלי נעליים, עם שמלה לבנה, רצה בין הבתים, יחפה. אמרתי וואו, ככה אני רוצה שהילדה שלי תגדל. בטבע, חופשייה, עם היופי הזה". אלי, שאמון על תחושות בטן, אמר לנירה: "יש פה אנרגיות טובות, זה המקום שלנו".

מול ועדת הקליטה התברר להם שהיישוב לא מקבל זוגות שטרם נישאו, "אז אמרתי לנירה – טוב, כמה שאני מפחד מהחתונה, מתחתנים". וכך המעבר ליישוב הוביל לצעדים משמעותיים במשפחת בוהדנה. "את מבינה כמה מחויבות יש לי למקום הזה?" אומר אלי בהתרגשות, "אנשים לא מבינים את זה. כל הנקודות האלו זה נקודות חיים שבעצם מעצבות אותך. זה משהו מאוד עוצמתי. אני רואה את הילדים שלי, אני רואה את ההוויה שלי היום, וזה הכול בזכות שבאתי למקום, ראיתי את הילדה הקטנה הזאת וזהו, נשארתי".

משפחת בוהדנה התגוררה בקרוואן ביישוב. אלי המשיך בתחום התקשורת ונירה עסקה בהוראה. הם השתלבו בקהילת אלי סיני מהר מאוד והתאהבו במקום ובאווירה. לזוג נולדים שלושה ילדים: גל, איתמר ועפרי, והגיע הזמן לבנות את הבית. "לקח לנו שבע שנים לבנות את הבית. בנינו את המרתף ואת הרצפה. נגמר לנו הכסף, חסכנו לאט לאט ובנינו עוד שלב ועוד שלב. איך שסיימנו לבנות, עוברות שנה וחצי-שנתיים, באו דחפורים והרסו לנו את הבית. בית חדש". אלי מדבר בפשטות, אך הכאב עדיין מהדהד מאחורי המילים. "כשעזבנו את הבית נגעתי בקירות כדי להרגיש אותם, עד היום אני זוכר את המגע. היום אני עובר פה בבית שלי ונוגע מדי פעם כדי לחזור לתחושה שהייתה לי שם. כי זה לא רק הקירות של הבית. זה הסיפורים, זה התהליך".

הוא מספר על הווי החיים באלי סיני, יישוב חילוני, מעורב, בעל מגוון רחב של קולות. אנשי שמאל, ימין ומרכז שחיים יחד בהרמוניה מושלמת. אלי מגדיר את עצמו כאדם מאמין, "לא דתי", הוא מיד מסייג, שהולך פעם בשנה לבית הכנסת, אלא אם כן מישהו מהחברים ביישוב צריך שיעזרו לו להשלים מניין. בזמן שהביקורים באזור הרצועה הלכו ונעשו נדירים יותר בגלל המצב הביטחוני, הפך חוף הים למעין חוף פרטי של התושבים. "המציל היה יכול לקרוא בכרוז מסוכת המציל: איתן, איתן, אמא שלך התקשרה שתבוא לאכול ארוחת צהריים", צוחק אלי, "איפה תראי דבר כזה?! מבחינתנו זה היה מקום באמת מיוחד במינו. לצערי זה נגמר".

ואז מקדירים עננים בחוץ, ראש הממשלה שרון מתחיל לדבר על ההתנתקות ולאט לאט המסר מחלחל. אנשים שסירבו להאמין, מבינים שזה עלול לקרות. היישוב אלי סיני, שמנה באותה תקופה כמאה משפחות, מתלבט איך לפעול ומגיע הפיצול. קבוצה קטנה של כ‑30 משפחות מקבלת עליה את הדין ומעדיפה לנהל משא ומתן עם המנהלת כדי לצאת לפחות עם משהו ביד. "כל השאר היו איתנו", מספר אלי על הקבוצה שלו. "אנחנו אמרנו שלא מנהלים משא ומתן. אנחנו נשארים עד היום האחרון ולא מתפנים". התוכנית של אלי כללה בהמשך גם יצירת מחנה פליטים ביציאה מהגוש. יחד עם עוד כמה חברים הם עוברים בלילות מבית לבית ומעודדים איפה שצריך, משימה לא קלה כשמדובר בתקופת אי ודאות וחשש לעתיד. מדי פעם מתקבל טלפון שצריך לחזק עוד תושב שנמצא במשבר, ואלי מוצא עצמו בשיחות שנמשכות לעתים עד השעות הקטנות של הלילה.

"שגם לקוראים יכאב לעזוב את היישוב"

באותו תקופה אלי נדרש להמשיך ולסקר את המתרחש ברצועת עזה. בכאב עצום הוא מנטרל את עצמו וממשיך לכתוב באובייקטיביות מקצועית.

כשהוא שומע על הפגישות של רבנים וראשי יישובים עם המינהלת, הוא מגיב בזעזוע. "איך אפשר לדבר עם האנשים האלה?! הייתי בשוק. אנשים עם ערכים. מה מבקשים מכם?! רק לא לדבר!". הוא נקרע בין האמונה שלו בטעות שבמהלך הזה, ובין חובתו כעיתונאי לפרסם את הדברים.

איך הצלחת לסקר מהצד?

"זה קשה. אני לא יודע אם זה קשור, אבל לפני ההתנתקות היו כמה אנשים שאושפזו עם דלקת מעיים מאוד חריפה ואני ביניהם. עברתי ניתוח. זה היה סיוט. זה דרש ממני כוחות לכתוב כתבה שמכאיבה לי. אני זוכר שהדובר של המנהלת היה אומר לי: אלי, איך אתה מצליח? אני קורא את הכתבות שלך, אתה כותב את התגובות שלנו בצורה מסודרת. אתה כותב על דברים שאמורים לפגוע בתפיסת העולם שלך".

בהמשך, כשתהליך ההתנתקות מתקדם, אלי מתבקש במערכת לעבור לכתיבה אישית ולתאר את הדברים מנקודת מבטו. "זה קצת שחרר אותי, ואז הבאתי את הסיפורים האישיים. את המשפחה, החברים, המקום. ניסיתי להביא את האנשים לחיות איתי ביישוב, כדי שיהיה להם כואב לעזוב את היישוב יחד איתי. אני חושב שזו הדרך הכי נכונה לחבר את האנשים. לא אהבתי את הסיסמאות על ארץ ישראל השלמה. אמרתי לערן שטרנברג (דובר מועצת חוף עזה, ר"י): אני קורא את ההודעות שלך, עצבנת אותי. את מי אתה מנסה לשכנע? אתה רוצה לשכנע את החבר'ה ביהודה ושומרון? שכנעת אותם, אבל אנחנו צריכים לשכנע את האנשים של צפון תל אביב. אותם צריך להעיר. צא מהקופסה". אלי סבור שקו ההסברה היה צריך להתבסס על חוסר המוסריות במעשה הגירוש.

הימים עוברים בסערה, ומגיעה צעדת ההמונים לכפר מימון. בכניסה לגוש פוגש אלי את עמי שקד, רכז הביטחון המיתולוגי של הגוש, מחייך מאוזן לאוזן. "ההתנתקות לא תלך", שקד קובע באוזניו, "בכפר מימון יש עשרות אלפי אנשים. עצרו אותם בכפר מימון, אבל לא יצליחו להחזיק אותם שם. הם יפרצו, יבואו לכאן והממשלה תיפול".

אלי לא מזלזל באירוע המכונן, ומיד נוסע לעקוב אחר המתרחש. עם תעודת עיתונאי בידו הוא נכנס ומסתובב בין ים של אנשים ואוהלים. "אני מחפש את ראשי יש"ע. הולך למאהל. נכנס ורואה קציני משטרה יושבים איתם שם והם, אנשי יש"ע, יושבים איתם ואין להם אש בעיניים. לא הייתי צריך לשמוע אותם. ראיתי אותם, הסתובבתי, הרמתי טלפון לעמי: נראה לי שאתה הולך להיות מופתע, זה לא הולך לקרות".

אלי ממשיך ומתאר: "עמדו שם עם מגפון ואמרו: אנשים, צריך להתפזר. קיוויתי שאיזה בחור צעיר ואינטליגנטי יחטוף להם את המיקרופון ויגיד להם: אנחנו צועדים, בלי אלימות. מאה-מאתיים אלף איש היו באים ויושבים, ולא היו מפנים את גוש קטיף. בזה היה נגמר הסיפור. אבל זה לא קרה". אלי לא חוסך ביקורת נוקבת מההנהגה: "המנהיגות שם כשלה כישלון חרוץ. מה ביקשו מכם? להיות מנהיגות. את רואה אותם חסרי עמוד שדרה. אתה לקחת תפקיד, אתה מנהיג, קח אחריות, אל תפחד מהמחיר שאתה צריך לשלם".

באותם ימים מגיע לביתו של אלי קצין דרוזי ששירת ברצועה, לשיחה על כוס קפה. "חבר טוב טוב". הקצין מספר שיש כבר החלטה מי יפנה את מי: "אלי, אתה יודע שאני זה שיבוא לפנות אותך, אני והמח"ט. אל תיקח את זה אישית. אני נגד ההתנתקות". ואלי עונה לו: "מעדי, אם יבואו לפנות אותך מהכפר הדרוזי שלך, מה אתה חושב שיקרה?". מעדי הקצין משיב: "אתה לא רוצה לשאול". ואלי ממשיך: "אתה חושב שאנחנו פה עם נשק?! זה אחים שלנו!".

מועד הגירוש מגיע, ומתחילה חלוקת צווי הפינוי לתושבי הגוש. גם אצל משפחת בוהדנה דופקים בדלת. אלי מסקר את התהליך ברמה האישית וכתב צבאי מסקר אותו מהצד. כל המחשבות והתכנונים שיהיה בסדר ולא יהיו בכיות, נעלמו ברגע האמת: "כולנו בכינו. אתה לא יכול לעמוד בזה. אי אפשר. המפגש הזה מאוד טעון". באותו מעמד תופסת עין המצלמה את הכלב של משפחת בוהדנה, שזכה לכינוי "איש" על שום האנושיות שבו. באופן אירוני גם בתמונה הכואבת ההיא של חלוקת הצו, האנושיות נראית דווקא על פניו של הכלב, שמכסה את עיניו בכפות רגליו כאילו כדי להימנע מהמראה הלא אנושי שהוצג לנגד עיניו.

באותו יום נאלצו התושבים להתמודד גם עם האיום הכלכלי, לפיו מי שלא יעזוב את ביתו בתאריך הנקוב בצו, יאבד 30 אחוזים מסכום הפיצויים. מפקד החטיבה שולח קצינים לעבור מבית לבית ביישוב אלי סיני כדי לשכנע את התושבים לעזוב מרצונם. "אני לא שוכח את התמונה הזאת", מספר אלי, "החיילים יוצאים מבית ואנחנו נכנסים אליו מיד אחריהם כדי לעודד את החברים שלא ייכנעו. התקשרתי למח"ט ואמרתי לו: אתה עושה מעשה לא כשר, אתה עובר אל הבתים של האנשים. אנחנו נותנים לך להיכנס לפה, התפקיד שלך לשמור. אל תעשה לנו לוחמה פסיכולוגית, זה לא מקובל עלינו".

כדי להרים את המורל ולהפעיל לוחמה פסיכולוגית נגדית, מחליטים אלי וחבריו לכנס למועדון ביישוב את כל הקבוצה, כ‑60 משפחות. הספירה לאחור מתחילה, ובחצות הקבוצה מתפזרת. המח"ט אורב לאלי ומאשים אותו בפגיעה בחברי הקבוצה. "אנשים לא יסלחו לכם בחיים", הוא תוקף אותו. אלי לא נכנע לאיומים הכלכליים, ועונה לו בביטחון: "אני רוצה לעזוב, אבל הרגליים שלי לא נותנות לי ללכת. אני אומר להן תלכו, אבל הן לא הולכות. אתה רוצה, בוא תוציא אותי. יש לך צו?". כאן התבררה נקודה משפטית שכמעט איש לא היה ער אליה: בכנסת התקבלה החלטה כוללת על תוכנית ההתנתקות והחלטה פרטית לגבי כל יישוב ויישוב, אולם היישוב אלי סיני לא הופיע כלל ברשימה. "כנראה חשבו שאנחנו כבר נתפנה לבד", מסביר אלי.

"החייל הלך איתנו וביקש סליחה"

החוק תוקן מיידית כך שאלי סיני ייכלל ברשימת היישובים המיועדים לפינוי, ונקבע היום הגורלי.

אנשי אלי סיני פורסים שולחנות ביישוב ומארגנים ארוחה משותפת להם ולחיילים ששמרו עליהם בזמן ההתנתקות, כולל החיילים מחיל האוויר שבאו לפנות אותם.

"רצינו לעזוב בצורה הכי מכובדת שיש", מסביר אלי. אנשי אלי סיני נגשים לבית הכנסת, לוקחים את ספר התורה ועורכים טקס פרידה מהיישוב יחד עם החיילים, כולל הורדת הדגל. "ואז התחלנו ללכת ברגל, נעצרים, מסתכלים אחורנית, רואים את השקיעה שוקעת על אלי סיני וממשיכים. ממשיכים בבכי. היה חייל אחד שאני זוכר הולך מולנו ואומר: אני מבקש סליחה, אני מבקש סליחה". ההליכה האיטית בדמעות ובשירה נמשכת לאורך כעשרה קילומטרים, עד לקיבוץ יד מרדכי. אריק הרפז, תושב היישוב, מוביל את השיירה בג'יפ, כשהוא גורר את סלע ההנצחה של בתו לירון הרפז ואסף יצחקי, שנרצחו בפיגוע ביישוב. אחריו צועדים אנשים, נשים וילדים. "ממש יציאת מצרים מגוש קטיף", כלשונו של אלי.

השיירה הגיעה לקיבוץ יד מרדכי, ושם, בשטח שהוכן מראש, החלו להיבנות האוהלים. אלי מסביר את החשיבה מאחורי הקמת עיר האוהלים: "לא רציתי לתת להם לפנות אותנו, לגרש אותנו מהבית שלנו ואחר כך להסתיר אותנו בבתי מלון. הקמנו מחנה פליטים מול כל התקשורת והעולם, כי זה מה שגרמו לנו, הפכו אותנו לפליטים". במחנה הפליטים מתחיל להירקם הווי עם חדר אוכל משותף, בית כנסת, כביסות מרוכזות, והמקום נהפך למוקד עלייה לרגל לרבים שרוצים לעזור.

יום אחד, בזמן ארוחת צהריים, מתקשר יניב, הרבש"צ של אלי סיני שנוכח ביישוב, ומדווח על מה שנותר שם: "הדחפורים התחילו לעלות על הבתים. מוני, הדחפור עכשיו על הבית שלך". באוהל יושב מוני ובוכה, וכולם ניגשים אליו כדי לחזק אותו ולחבק. אחרי חצי שעה מתקשר יניב: "הלך הבית של מוני, עוברים לבית של איציק", והמחזה ממשיך. כולם במאהל ניגשים לאיציק וממנו לחבר הבא. עוברים את החוויה המטלטלת ביחד לטוב ולרע.

בין המבקרים במאהל גם תא"ל אביב כוכבי, מי שהיה מפקד אוגדת עזה בזמן הגירוש: "אלי, אני רוצה להגיד לך, כל דו"חות המודיעין שלנו דיברו על נצרים, כפר דרום, עליכם – שום דבר. היינו בטוחים שביום שמתקבלת החלטה אתם מפנים מרצון – היישוב נשאר ריק".

בהמשך מגיע הקצין מיום הפינוי יחד עם אשתו. היא ניגשת לאלי ומבקשת שיסלח לבעלה: "תשמע, הוא לא ישן בלילות, יש לו סיוטים, הוא צריך שתסלח לו על מה שקרה". "אמרתי לה: תשמעי, אני לא צריך לסלוח לו, הוא צריך לסלוח לעצמו. אני לא יכול לסלוח לו, זה לא רלוונטי בכלל. זה הוא עם עצמו, אין לי כעס כלפיו". אלי מסביר: "אנשים עושים מעשים ויש לזה מחיר. כשאתה עושה מעשה לא טוב, זה לא יכול ליצור משהו טוב". ובכל זאת, אלי מדגיש שהוא לא שופט אף אדם.

השבועות הופכים לחודשים, ועקורי אלי סיני ממשיכים לשבת באוהלים ולא לדבר על משא ומתן. קמים בבוקר, הולכים לעבודה, הילדים למוסדות החינוך, וחוזרים הביתה, אל האוהל. אוהל אחד שימש כחדר אוכל, יחד עם קונטיינר ענק שהושאל על ידי מועצת יש"ע, אוהל אחר היה בית כנסת. בחגים אורחים ומשפחות מוזמנים, ובפסח עומדים כולם להכשיר את המטבח המרכזי לחג.

איש התקשורת שבו מתעורר: "את המסר הצלחנו להעביר חזק. מה ילכו לצלם? בתי מלון? אין סיפור שם. אנחנו מראים שאין פתרון לכל מתיישב". עוד מהלך הסברתי שנחל הצלחה היה השלט הענק שהוצב בצומת יד מרדכי ועליו הכיתוב: "אלי סיני XXX ימים ללא בית", עם מספר רץ שהולך וגדל מיום ליום. "מאות אלפי אנשים עוברים וסופרים איתנו ימים". השלט הכניס למתח את השלטונות, שניסו למצוא שיטות שונות כדי להורידו.

צביה שמעון, מי שלימים תהיה ראש מנהלת סל"ע, הגיעה למאהל כדי לתהות על מצב העניינים. שנים אחר כך היא תספר להם שכשהיא סיימה את הסיור במאהל, היא התקשרה ללשכת ראש הממשלה ואמרה: "החבר'ה האלה גם עוד מאה שנה נשארים פה. טוב להם פה. הם מאושרים. יותר טוב להם מבתי המלון. חבל שלא עשינו את זה עם כל הקבוצות. הם חזקים. הם לא יישברו".

יום אחד מגיע למאהל המזכיר של כפר דרום, ולעיני אלי שולף את הנייד ומתקשר למנכ"ל משרד השיכון: "אנחנו פה במאהל של אלי סיני, מאהל יפה מאוד הם הקימו פה. אם אתה לא פותר לנו את הבעיה של הבניין באשקלון, אנחנו באים כולם למאהל". אלי מפרש: "התחלנו לשמש כמנוף, כשוט. הפכנו לאיום".

ואז מגיע לחץ ממקום לא צפוי. מתקשרים ממועצת יש"ע ומבקשים בחזרה את הקונטיינר שהושאל. "רוצים לפרק לנו את הציוד, כנראה שאנחנו מביכים מישהו במהלך הזה", מפרש אלי את הצעד להבנתו. הוא מתקשר למועצה ומבקש לדעת מתי בדיוק מגיעים לקחת את המקרר, הקונטיינר. "אמרתי שלהם שדיברנו עם העיתונאים. הרבה ניסו לפרק אותנו ולא הצליחו, ואנחנו אמרנו להם שיבואו לראות איך המנהיגות שלנו - מועצת יש"ע - מפרקת אותנו, והחברים שלי העיתונאים רוצים לבוא לסקר את האירוע". המסר הועבר והמקרר נשאר במאהל.

בין התומכים הרבים שבאים לחזק נמצא גם בחור צעיר מיו"ש שמתמיד להגיע. אלי תופס אותו לשיחה ושואל אותו למה הוא מגיע כל שבת, והבחור עונה: "אני בא ללמוד איך לצאת מזה עם הכי פחות שריטות". לימים, כשאלי יבקר את חבריו שבחרו להגיע לבתי מלון, הוא יפגוש שם אנשים מרוסקים: "הם היו מושפלים, בלי שליטה על החיים שלהם. הטיפול הפסיכולוגי הכי טוב שהיה זה מה שאנחנו עשינו".

"לא מתכוון למות באוסטרליה"

לאחר תקופה של כשנה מחליטים במאהל להתחיל לנהל משא ומתן עם המנהלת.

המגעים מתקדמים, ומשפחת בוהדנה יחד עם משפחה נוספת מאלי סיני מחליטים לצאת לפסק זמן למקום הכי רחוק שאפשר, לאוסטרליה, כדי להתנתק.

המחשבה הייתה שזה ייקח שנתיים, בפועל השהייה נמשכה שש שנים. נירה ושרית השכנה הלכו ללמוד להיות שפיות, והבעלים הקימו עסק של קייטרינג שמוכר אוכל כשר ליהודים ואוכל "חלאל" למוסלמים, בברכתו של המופתי המקומי שהמליץ עליהם בכל פה.

במהלך המגורים באוסטרליה פוגשת משפחת בוהדנה את ג'ו, גוי גמור בעל ידע נרחב ביהדות ועניין רב בכל מה שנוגע לעם ישראל. ג'ו עקב מאוסטרליה אחר מראות ההתנתקות בכלי התקשורת, כשהוא ממרר בבכי. כשגילה שמשפחת בוהדנה היא ממגורשי הגוש, הוא לא הניח להם ורצה לשמוע מהם הכול. באחד הימים הגיע לאזור יהודי ישראלי לצורך לימודים. הבחור היה קצין משטרה בתקופת ההתנתקות, והיה צריך עזרה במציאת דירה וציוד. אלי ליווה אותו, עזר לו וכמובן כמיטב המסורת הזמין אותו לקפה. באחת השיחות יושבים אלי, הקצין וג'ו, מדברים באנגלית, ובאיזשהו שלב ג'ו קולט שהבחור היה מהמפנים. הוא פונה לאלי ואומר לו: "הוא פינה אותך ואתה עוזר לו?! אני הייתי רוצח אותו!". אלי עונה בלי להתבלבל: "תקשיב, זה ההבדל בינינו ובין הגויים. אני יכול להרוג את אח שלי? גם אם הוא טעה, אני לא יכול. אני אעזור לו". ג'ו מסיים את השיחה באמירה: "עכשיו אני מבין למה אתם עם מיוחד".

המגורים באוסטרליה זכורים לאלי כחוויה חיובית שכללה טיולים משפחתיים, אווירה אחרת ונוף מרהיב. גם פגישה עם הממסד האוסטרלי, שבו המדינה משרתת את האזרחים ולא להפך. ובכל זאת משפחת בוהדנה חוזרת: "זה הבית שלי, זו המדינה שלי, הארץ שלי. אני זוכר שהייתי בהלוויה של בחור יהודי ישראלי בגולד קוסט. אמרתי – אני לעולם לא אמות פה. התקשרו אלינו לאסוף מניין לסתם מקום – יפה, מדהים ביופיו, גבעות, עצים, נחלים, באמת מקום יפה. אבל זה לא שלנו, אני לא יכול למות פה".

משפחת בוהדנה חוזרת ומתחילה בהקמת ביתה יחד עם חברי הקבוצה בקיבוץ פלמחים. הרחוב מקבל את השם אלי סיני, והשלט מהגוש מועתק אליו אחר כבוד. אלי עובד כיום כיועץ אסטרטגי ומעביר הרצאות והדרכות. הוא מעיד על עצמו שטוב לו היום ברמה האישית, אבל יש הרבה צער על החברים שהתמוטטו כלכלית, משפחתית, בריאותית וגם צער על ההחמצה בכפר מימון. "רצו לעשות עלינו כתבה לערוץ 10, סירבנו. לא רצינו שיבואו ויגידו: הנה, טוב להם, כשאנחנו בעצם המיעוט. הרוב רע להם, אנחנו באמת טוב לנו. אבל אנחנו בחרנו בדרך ייחודית".

אלי מסתכל על קירות ביתו ושואל "את יודעת כמה בתים עברנו?", הוא מונה אותם אחד לאחד, ובמספר 13 הוא נעצר: "ואז אמרנו זהו, מספיק. זה הבית שלי".