הגון כמו הבחירות באיראן

מי שכתבו את מסקנות ועדת האו"ם ידעו שלמרות האיזון-כביכול בגינוי שני הצדדים, מי שבאמת תיפגע זו ישראל בלבד.

עמיאל אונגר , ח' בתמוז תשע"ה

הגון כמו הבחירות באיראן-ערוץ 7
את הגינויים נקבל בכל מקרה. חמושי החמאס חוגגים את ה"ניצחון" לאחר 'צוק איתן'
צילום ארכיון: Rahim Khatib, פלאש 90

ועדת האו"ם קבעה מה שקבעה ולא נפלנו מהכיסא, כי התוצאות היו ידועות מראש בדיוק כמו תוצאות הבחירות במדינה רודנית.

אבל יש בחירות מזויפות שבהן הרודן המנצח זוכה ב‑99 אחוזים מהקולות, ויש בחירות שבהן הזוכה מסתפק בתוצאה סבירה יותר של 65 אחוזים.

או קחו את איראן, שבה קיימת אמנם התמודדות דמוקרטית-כביכול בין מועמדים שונים, שסנגורי ההסכם הגרעיני מציינים אותה לשבח. אבל התחרות הזאת מתקיימת רק לאחר שההנהגה פוסלת 95 אחוזים מהמועמדים, ומאפשרת רק לתומכי המשטר להתמודד.

ועדת שבאס פעלה בתחכום דומה, כאשר מצאה את שני הצדדים אשמים לכאורה בפשעי מלחמה, מתוך ידיעה שהדבר יזיז לחמאס כקליפת השום, בעוד ישראל תצא נפגעת, כי הרי עושים לנו טובה בכך שמאיתנו מצפים ליותר. הלקח שכדאי ללמוד הוא שמאמצים שנעשים כדי לחסוך באבדות בצד השני ומונעים הכרעה מהירה של האויב אינם כדאיים, כי את הגינויים נספוג בכל מקרה.

לא נוכל להתעלם

המאורעות שראינו השבוע ממחישים שמצבם של הדרוזים בסוריה עודנו נושא בוער. השאלה האם ישראל צריכה להיחלץ לעזרתם איננה קלה. וכך מתייצבים זה מול זה שני מלומדים שאני בדרך כלל מסכים איתם: ד"ר גיא בכור, שחזה מראש את כישלון הפלישה האמריקנית לעיראק, וד"ר מרדכי קידר.

בכור צודק שאסור שישראל תאמץ מדיניות רומנטית, כפי שעשה בזמנו מנחם בגין כלפי המרונים בלבנון כשראה בישראל מעין אביר שרוכב להצלת המרונים הנאנקים תחת ידם של הפלשתינים והסורים. מצד שני, גם קידר צודק שהתעלמות וניטרליות איננה אופציה. הדרוזים הם גורם הרבה יותר משמעותי למארג הישראלי הפנימי מאשר המרונים בלבנון. הפקרת אחיהם בסוריה על ידי ישראל תגרום לניכור עם העדה הדרוזית בישראל, וגרוע מכך. אפשר לגזור גזירה שווה בין מה שצפוי לקרות אצל הדרוזים כאן ובין מה שראינו אצל הכורדים בטורקיה. הכורדים ספגו טראומה קשה כאשר חזו איך ארדואן מסרב להושיט עזרה לאחיהם בסוריה בזמן שכוחות דאע"ש צרו על העיר קובנה. הטנקים הטורקיים צפו מעבר לגבול על המתרחש בקובנה בלי צורך במשקפת. בסופו של דבר הביסו הכורדים את דאע"ש בקרב זה, אבל הלקח שלמדו אחיהם בטורקיה הביא להתנערות מארדואן ומעבר לתמיכה במפלגה הכורדית, שהצלחתה בבחירות מנעה מארדואן השגת רוב מוחלט בפרלמנט.

זכורות לנו היטב הפגנות הדרוזים ב"גבעת הצעקות" בגולן, והנפת דגלי סוריה והפורטרטים של השליטים לבית אסד. גם מנהיג הדרוזים בלבנון וואליד ג'ונבלאט יודע להשתלח בישראל. אולם כאן יש להבין את מצוקתם של הדרוזים. כעדה קטנה, הם חייבים תמיד לחפש לעצמם פוליסת ביטוח. יחסם של הדרוזים ברמת הגולן לישראל מושפע מאי הוודאות לגבי עתיד האזור שיצרנו במו ידינו, הן על ידי הנסיגה מלבנון והן על ידי ניסיונותיהם של יצחק רבין ואהוד ברק לסגת מהגולן תמורת חוזה שלום עם סוריה. כל עוד הדרוזים חוששים שיופקרו בידי משטר עוין, עליהם לבטח את עצמם (ההיגיון הזה פועל, אגב, גם ביהודה ושומרון). לאחרונה החזית הפרו-סורית בגולן נסדקת, היות שחברת אסד ביטוחים על סף פירוק. הדרוזים בסוריה כבר אינם מוכנים לשרת בצבא אסד, אלא אם מדובר בכוח הצבאי המגן על השטחים הדרוזיים בסוריה. מעברו השני של הגבול גוברת הנכונות בקרב הדרוזים בגולן לבדוק את האופציה הישראלית.

אפשר לראות את ההתלבטות ביתר שאת אצל וואליד ג'ונבלאט בלבנון. ג'ונבלאט משוכנע שהמודיעין הסורי רצח את אביו כמאל ג'ונבלאט ב‑1977, אבל בשעה שיד דמשק הייתה חזקה בלבנון הוא נאלץ להגיע לדמשק ולנשק את ידיהם של רוצחי אביו. אותו דבר אירע מול החיזבאללה: לאחר רצח ראפיק אל-חרירי בידי החיזבאללה ג'ונבלאט חבר לבנו סעד אל-חרירי ולסונים, ואז ערק לחיזבאללה והפיל את הקואליציה של תומכי חרירי. לאחר פרוץ מלחמת האזרחים הסורית, הוא שוב חזר לקו אנטי-סורי.

ועדיין אסור לנו להתערב במלחמת האזרחים בסוריה, אלא לכל היותר עלינו לפעול לביטחונם של הדרוזים שם. זאת ניתן לעשות בפעולה צבאית נקודתית, וגם על ידי דו שיח עם גורמים שאנו מרבים לשוחח איתם בצנעה. הרג הדרוזים אינו משרת את האינטרסים של המדינות הערביות בראשות סעודיה, אשר תומכות במורדים באסד גם על רקע אחווה עדתית סונית, אבל יותר חשוב - בשל איבתן וחשדנותן כלפי איראן. לאחר שהתייאשו מהתקווה שממשל אובמה ינקוט פעולה אקטיבית להדחת אסד, הם הצליחו לאחד פלגים שונים בארגון חדש - גאיש אל-פתח. הגורם המשמעותי בתוך מסגרת הגג החדשה הוא ג'בהת אל-נוסרה - השלוחה הסורית של אל-קאעידה. המדינות הסוניות התומכות במורדים פועלות לשווק את אל-נוסרה כגורם מתון ולאומי-סורי, בניגוד לדאע"ש, ופגיעה בדרוזים מחבלת בקו ההסברה הזה. בעיתון הסעודי א-שארק אל-אאוסט, שיוצא לאור בלונדון, התפרסם ביום שני מאמר של העורך איאד אבו שקרא להקמת אזור מקלט בגולן בהסכמה ירדנית, על מנת למנוע התערבות ישראלית לטובת הדרוזים.

זה הזמן לאיחוד

לאחר שבירכנו את הליכוד בשבוע הקודם על נוסחת הפשרה המשלבת בין פריימריז לגיבוש הרשימה בידי המרכז, נהיה בלתי הוגנים אם לא נברך גם את הוועדה בראשות הרב יצחק לוי על החלטתה לאפשר למרכז הבית היהודי שריון אחד בכל עשירייה. אם בכך זכינו לשלום בית, מה טוב. הפרשת מעשר למרכז לא תשפיע מהותית על הרשימה. החיסרון הבולט הוא שקשה לראות את המרכז כגוף בוחר מחולל הפתעות בשריון מועמד כמו אלי אוחנה; היתרון הבולט הוא שקשה לראות גוף כזה משריין מועמד נוסח אלי אוחנה.

ועדת לוי ראויה לצל"ש דווקא על העיתוי. הדברים בוצעו כאשר אנחנו עדיין לא נמצאים על סף בחירות ותחת זכוכית מגדלת. זריזות דומה יש לגלות בסיכום נוסחת האיחוד המלא בין תקומה לבית היהודי. בבחירות האחרונות פתיחת הקמפיין המתינה להכרעה בשאלה האם הולכים ביחד או לחוד. שילמנו מחיר על עיכוב מסע הבחירות, וגם על עריקות של אלו שסברו שהרשימה אינה תורנית דיה או כוללת דיה. אם אין מנוס מקיטורים ועריקות, עדיף שיבואו עכשיו וישתכחו עד הבחירות.