הפרשן הצבאי הבכיר אלכס פישמן חושף בעיתון "ידיעות אחרונות" את ההתנהלות בסביבת ראש הממשלה דאז אריאל שרון לקראת ביצוע תכנית ההתנתקות מרצועת עזה ופינוי מאות המשפחות מהאזור.
חטיבת המחקר באמ"ן, שהייתה אמורה להעניק את המעטפת המודיעינית לפינוי רצועת עזה, לא ידעה דבר על המתרחש בסביבתו הקרובה של הקברניט. סביר היה להניח שלראש הממשלה ולשר הביטחון יהיה עניין לשמוע את דעתם של אנשי אמ"ן על המשמעויות וההשלכות הביטחוניות שיכולות להיות למהלך חסר תקדים שכזה. אבל אפילו ראש חטיבת המחקר דאז, תא"ל יוסי קופרווסר, שמע בפעם הראשונה על ההתנתקות רק כשהעסק כבר היה סגור, נאמר בכתבה.
"צה"ל, אומר אחד האלופים שהשתתפו בדיונים שעסקו בהתנתקות, היה לא יותר מקבלן ביצוע. בכירי הצבא הסתגלו מהר מאוד לעובדה שדעתם לא מעניינת אף אחד בצמרת המדינית ושאין להם שום השפעה על ההחלטה. הערכות אמ"ן והניתוחים האג"מיים לגבי מה שצפוי בחזית עזה אחרי הפינוי הבליטו בעיקר את היתרונות שיש למהלך הזה. אם היו קולות שונים בצבא, הם לא נשמעו באותה עת. ודאי שלא בפומבי".
פישמן כותב כי "עשר שנים אחרי, הזיכרון של 'קבלני הביצוע' – הרמטכ"ל, חברי המטה הכללי, בכירי אמ"ן ואחרים – הולך ומתעמעם. אבל דבר אחד כולם זוכרים בבירור: הצבא לא היה שותף אמיתי בתהליך קבלת ההחלטות. מה שעניין את הקברניטים, והיה עיקר עיסוקו של הצבא, היה הפינוי הפיזי של היישובים. צה"ל לא באמת נדרש להציג לפני הקברניטים את הערכותיו על תמונת המצב הביטחונית הצפויה באזור כתוצאה מההתנתקות, בטווח הבינוני והארוך.
היום גורסים אותם קצינים בכירים לשעבר כי שרון לא שיתף אותם בתהליך קבלת ההחלטות הן משום שחשש מהדלפות, והן כי חשש מהתנגדות פנימית ופומבית של אנשי צבא, שהייתה עלולה לחבל בתוכנית הפינוי".
עוד נחשף כי גם הקבינט המדיני־ביטחוני לא היה שותף מלא. שרון עבד עם כמה מקורבים – מה שכונה בזמנו "פורום החווה" — ונהג להתייעץ בארבע עיניים עם קבוצה מצומצמת של אנשים, בהם גם אנשי צבא.
לראשי הצבא באותה תקופה גם לא זכור שהם נקראו אי פעם לדיון של הקבינט בשאלה מה צפוי בעזה ביום שאחרי. רק בפברואר 2005, כשחוק פינוי־פיצוי התקבל בכנסת – הבינו במערכת הביטחון שכבר אין דרך חזרה. באותה עת גם הוכרז על מחליפו של יעלון: דן חלוץ.
באחד הדיונים שנערכו, תקופה ארוכה אחרי שכבר שרון החליט על ביצוע התכנית, הודיע שרון לאנשי הביטחון בפגישה כי פינוי רצועת עזה יתבצע בתוך שנה. כאן, באותה פגישה מגלה פישמן בכתבה, כי גם התרחש הפיצוץ הגדול הראשון עם הרמטכ"ל יעלון. יעלון טען שנסיגה מרצועת עזה בתקופה שבה נמצאים הגופים האיסלאמיסטיים במגננה עולמית היא משגה פטאלי שעלול לשנות את המגמה הזו.
שבועות ספורים אחרי אותו דיון התקבל בלשכות שר הביטחון והרמטכ"ל מסמך של פיקוד הדרום, שעליו חתום אלוף הפיקוד דן הראל וכותרתו "חמאסטן בעזה". במסמך, שניתח את ההתפתחויות הביטחוניות הצפויות בגזרת עזה אחרי ההתנתקות, עלתה האפשרות שחמאס ישתלט על הרצועה ושההתנתקות לא תביא את השקט המיוחל. במטה הכללי פרץ ויכוח, ולפיקוד הדרום הגיעו מסמכי תגובה של אמ"ן המערערים על התזה של הפיקוד.
קצינים בפיקוד הדרום, שהיו שותפים לכתיבת המסמך, מודים היום שלא הייתה בו תחזית מובהקת שחמאס ישתלט על עזה במהלך צבאי, ושהרצועה תהפוך למוקד לחימה מרכזי נגד ישראל. המושג "חמאסטן" אמנם מצא את מקומו בשיח הצבאי, אבל המסמך הפך בסופו של דבר לאפיזודה שלא שינתה דבר. לאיש לא היה ספק שפיקוד הדרום יבצע כל פקודה שיקבל.
עוד לפני ההתנתקות, היה מידע באמ"ן על מנהרות שנחפרו מול מוצבי צה"ל בגבול הרצועה. בתדרוכים לכתבים צבאיים נאמר בפירוש שהמגמה הזו הולכת ומתעצמת ושהחפירות מתבצעות לכיוון ציר הוברס, שעוטף את רצועת עזה. ערב ההתנתקות העריכו בישראל שיש מול הוברס יותר מעשר מנהרות. פחות משנה לאחר ההתנתקות נחטף גלעד שליט דרך אחת המנהרות הללו.
כל הערכות הביטחוניות - קרסו לאחר נסיגת ישראל. לא חלפו ארבעה חודשים מאז התחזית של ראש השב"כ כי חמאס לא רוצה את השלטון וזה כבר השתלט בכוח על רצועת עזה, העיף את הרשות הפלסטינית והקים ממשלה בהנהגתו.
"איש לא חזה את השתלטותו המלאה על הרצועה ואת הפיכתו של הארגון למוקד איום מרכזי על ישראל. אפילו הרמטכ"ל יעלון, שחשב שההתנתקות היא טעות, העריך ב־2004 שמדינת ישראל עומדת מול הזדמנות לתפנית אסטרטגית ביחסים עם הפלסטינים: ערפאת הלך לעולם שכולו טוב, התמנה נשיא פלסטיני חדש המתנגד לטרור, ארה"ב עומדת בפני בחירות, יש תוכנית ישראלית להתנתקות – כך שצריך לחזק את אבו־מאזן ולאפשר לו להשתלט על הרצועה.
גם שרון חשב שחייבים לסייע לאבו־מאזן להשתלט על הרצועה ואף נפגש איתו. בשיחת רקע שקיים שרון עם כתבים בפברואר 2005 אמר ראש הממשלה: אני לא דיפלומט, אני איכר, ואני לא אשאיר שום דבר לא ברור. צריך לעזור לאבו־מאזן. אמרתי שאני מוכן לעזור ואני גם עוזר לו. עזרנו לו בזמן המחלה (של ערפאת), בזמן הקבורה (של ערפאת) ובזמן הבחירות (של אבו־מאזן לנשיאות)".
פישמן כותב כי שרון היה מוכן לקחת סיכונים ביטחוניים, ולכן היה לצה"ל משקל רק בביצוע ולא בתהליך קבלת ההחלטות. הצמרת הצבאית התיישרה במהירות וסיפקה לדרג המדיני את הנימוקים הביטחוניים "הנכונים". הסמכות הביטחונית שהקרין האלוף בדימוס שרון הייתה מכרעת.
"חוסר היכולת של זרועות הביטחון להעריך נכונה את ההתפתחויות המדיניות והצבאיות הצפויות ברצועה אחרי ההתנתקות לא צריך להפתיע איש. למודיעין יש מגבלה מובנית ביכולת החיזוי של תהליכים מדיניים או חברתיים מרכזיים. המודיעין לא יכול להיות לעולם תחליף לניסיון ולכושר החשיבה של קבינט, של ראש ממשלה ושל שר ביטחון. ערב ההתנתקות, המודיעין לא נדרש לתת – וגם לא נתן – שום התרעה אסטרטגית לאפשרות של הקמת ישות טרור עצמאית ברצועה. מאז הקמתה של אותה חמאסטן ברצועה, היא כפתה על ישראל אי־שקט מתמשך, דה־לגיטימציה בינלאומית והשקעות עתק. ומעל לכל - ארבעה מבצעים צבאיים גדולים. היכולות הצבאיות של חמאס מגיעות היום צפונה מגוש דן, והוא ממשיך בתהליך ההתעצמות. עזה הפכה לחזית אמיתית שתרתק כוחות גדולים של צה"ל גם בזמן עימות בחזיתות אחרות. לבנון, למשל".