השפתיים מחייכות אך הלב כואב

סוף השנה. מסיבות סיום בגנים. התרגשות. ילדינו היקרים עברו עוד שנה בחייהם.

שנה של התקדמות בתחומים רבים: בתחום המחשבה, הרגש, הידע והחכמה, הם נפגעו ופגעו, למדו איך להתמודד עם חברים, ואיך להגיב כשמציקים להם.  למדו ליפול ולקום, עוד סודות מהחיים, עוד תחבולות בחיים. פתרו תרגילים בחשבון, הכירו את האותיות, חיברו ביניהן והרכיבו מילים. התרגשו כשקראו את המילה הראשונה, שמחו כשפתרו נכון את התרגיל.

עומדים הילדים מול ההורים נרגשים, מחפשים את מבטם, אישורם, אהבתם.

מדקלמים את הדקלומים, רוקדים את הריקודים, מחקים את הריתמיקאית, החיוך לא מש מפניהם.

דמעות של התרגשות נקוות בזווית עיניי. הבת שלי עולה לכיתה א'. עוברת לשלב אחר בחייה, תובעני יותר, קפדני, פחות משוחרר. אני מתפללת שמורותיה בבית הספר יתנו דרור ליצירתיות שבה, וילמדו אותה בחדוות לימוד ועשייה.

ולידי יושב איתן מיכאל המקסים. שאחותו לא ויתרה והתעקשה שנביא אותו למסיבה שלה.

הגננת סיפרה לי שבמפגש הבוקר ביום שלפני המסיבה, שילת אמרה שהיא רוצה להביא את איתן מיכאל למסיבה. הילדים התרעמו ואמרו שהגננת אמרה לא להביא אחים. אך שילת התעקשה והסבירה להם שהוא לא בריא והיא רוצה שיהיה לו שמח. ואז הם ערכו דיון כיצד מתנהגים עם ילד מיוחד,  ואיך אפשר לשמח אותו.

ואכן הוא היה שמח, כנראה הרגיש שהוא בגן של ילדים רגילים, כי הוא ילד רגיל בגוף פגוע. הלב כאב לי כל כך, ננסה בעז"ה בשנה הבאה לשלבו בקבוצה של ילדים בריאים, לפחות לכמה שעות.

שילת עוברת בשער הבוגרים, מקבלת תעודת בוגר, מאושרת, מרוגשת, מחבקת את אחיה המיוחד שמתרגש יחד איתה.

ואני נזכרת במסיבת הסיום שחגגתי לפני כמה ימים בגן של הילדים המיוחדים. אכן היתה מסיבה שמחה, הילדים בכיתות האחרות רקדו, השתוללו, שיתפו פעולה עם המפעילה. ואנחנו, הורי ילדי "גן נוגה", מנסים להרקיד את ילדנו, מנסים למצוא תנוחות נוחות בישיבה כדי שילדנו יחוו גם הם את הפעילות, שיחושו את החומרים, את השמחה וההתרגשות.

השפתיים מחייכות אך הלב כואב מאוד. הפעם הדמעות שנקוות בזוויות העין הן דמעות של כאב. גם לאחר שנתיים הלב עוד כואב. הסתכלתי סביב ולפי מראה עיני, איתן מיכאל היחיד שאינו בהכרה מלאה, שאינו משתף פעולה ולא מתקשר.

איך זה קרה דווקא לנו? המקרה הכי קשה בכל הגן...

אין תשובות וגם השאלות כבר צצות ונעלמות חיש מהר.

הגננות המקסימות שלו מנסות לעזור לי להתקרב למעגל, לוקחות את ידיו ורוקדות איתו. מידי פעם הוא מחייך אלינו, אך לרוב הוא שרוי בעולמו. מצחיק שאני מקנא בהורים שילדיהם מיוחדים ועם בעלי מוגבלות שכלית... לאן הגענו.

גם בני המתוק עבר שנה ניכבדת בחייו. שנה של התקדמות מזערית, אך התקדמות. שנה של נפילות ועליות, שנה מאתגרת שבה אנו ההורים וצוות הגן לא הפסקנו לחשוב כיצד לקדם אותו בבית ובגן. שנה שהצוות המדהים השקיע בו המון אהבה, מסירות, חשיבה על דרכים שיביע את רצונותיו, חיפוש תגובות, סימנים לכך שהבין את הבקשות. שנה של אהבה אין סופית למתוק שלנו שגם יודע להעניק בחזרה.

מסיבת סיום. סיום של עוד לחיצה על מתג כאות להבנה, סיום של עוד הרמה של ראש, תזוזה של היד כתגובה לבקשה להרים את היד. סיום של טעימת טעמים שונים, ספורט אתגרי, מוזיקה, לחיצה על טאבלט ושמיעת שירים לרוב.

כל מקום והמסיבה שלו. אין ספק שבמקומות המיוחדים האלה ישנה התרגשות רבה המהולה בכאב. אך במקומות האלה (אין זה אומר שבגנים הרגילים זה לא כך) מעריכים את שמחת הילדים, מצפים לשמוע אותם שרים, שלא נדבר על דקלומים בעל פה. במסיבות המיוחדות האלה השמחה מרקיעה שחקים, עושים הכל כדי להוציא מהילדים חיוך, וכשהוא מופיע, אין לתאר את ההתרגשות. במסיבות האלה ילד שמצליח להחזיק את החפץ ביד, שלא מונח מתחת לכסא שלו, אלא הגננת דואגת לשים לו אותו ביד, מוביל למחיאות כפיים סוערות, לדמעות אצל הוריו ולאושר למטפלות.

במסיבות אלה הילדים השמחים פוצעים את הלב, ומצד שני מרפאים את הפצע. כאב על מצבם ותקווה שיבריאו, ישתקמו, התקדמו יותר, ונוכל לראותם שמחים בגנים הילדים "הרגילים".

לאחר המסיבה הילדים נשארו בגן וחזרתי לביתי נריק, לשקט, למחשבות, לרצון לא ליפול, לא להגיע למחשבות כואבות ומתישות. נכון, הלב כואב, מדמם מכאב, הקול מהדהד – המקרה הכי קשה בגן... אבל הוא כזה מדהים, מתוק, מחייך, איתנו, מבין הכל.

כמה קל ליפול למחשבות קשות, אבל כאשר מתאמנים הרבה, גם קל להתרומם מהם ולהמשיך הלאה.

ואני נזכרת שביום המסיבה חל יום הולדתי, אכן, מתנה גדולה קיבלתי ליום ההולדת, היכולת להתמודד עם הכאב, לקרוא את איחולי המזל טוב תוך כדי המסיבה, ולהבין שאכן שפר עלי מזלי, הכל תלוי במבט עיני. וגם אני מתחילה שנה חדשה, מלאת כוחות ועשייה. והלוואי ושנה זו תביא עלי ברכה וטוב.

למעוניינים להתייעץ איתי בנושא של כלי האימון ואלה המבקשים כלים נוספים, אשמח שתכתבו לי: [email protected]

ריעות לוי, גרה בגרעין התורני ברמלה. מאמנת אישית, עובדת בקידום נוער בעיר. אם ל-4 ילדים. בי' באייר תשע"ג עברה משפחתה תאונת דרכים קשה, בנה הקטן נפגע בראשו, היה בתרדמת וכעת הוא בתהליך של התעוררות.