לפני כמה שבועות הכרתי חברה חדשה. קוראים לה נופית, ונפגשנו בספרייה העירונית.
שתינו עמדנו ליד מדף הספרים של הסופרת האהובה עלינו, וכשגילינו שאנחנו מחפשות את אותו ספר, התחלנו לדבר.
הסתבר שאנחנו אוהבות את אותם ספרים, שתינו אוהבות שוקולד ופוחדות מכלבים.
נפגשנו אחר כך עוד כמה פעמים בספרייה, והכרנו זו את זו יותר ויותר.
אבל למרות נקודות הדמיון הרבות שמצאנו בינינו, יש הבדל גדול אחד: אני דתייה ונופית חילונית.
באחד הימים נופית שאלה: "אפשר לספר לך משהו אישי? אפילו החברות שלי בבית הספר לא יודעות". הנהנתי בראשי ברוב קשב, ונופית סיפרה: "לפני שנה אמא שלי התחילה להתחזק. היא הלכה לכל מיני שיחות של רבנים, והתחילה להתפלל, לקרוא בתנ"ך ולאכול כשר. לפני כמה חודשים היא גם התחילה לשמור שבת. האמת שמאוד קשה לה, כי רק היא שומרת שבת אצלנו במשפחה, ובזמן שהיא מדליקה נרות או עושה קידוש לעצמה, אנחנו ואבא שלי ממשיכים בעיסוקים הרגילים שלנו, רואים טלוויזיה ומדליקים חשמל. אמא שלי לא רוצה להפריע בכלל, אז היא מנסה לזרום איתנו כמה שהיא יכולה. אני לא רוצה להיות דתייה, אבל אני רוצה גם שאמא שלי תרגיש נעים להיות בבית בשבת, ושלא תחשוב שזה מפריע לנו".
הקשבתי לסיפורה של נופית בעניין, אף פעם לא יצא לי לשמוע סיפור כזה מחברות שלי. "אז על מה חשבת?" שאלתי אותה. "היה לי איזה רעיון", היא השיבה בקול מהוסס, "וחשבתי שאת בתור דתייה תוכלי לעזור לי". "בטח, אעזור בשמחה במה שאוכל", השבתי, סקרנית לשמוע את הרעיון. "אז ככה, שמתי לב שבשבת אחרי הצהריים אמא שלי אוכלת סעודה לפני שנהיה ערב". "כן, קוראים לזה סעודה שלישית", הסברתי. נופית המשיכה וסיפרה לי את הרעיון לגבי סעודה שלישית, שיגרום לאמא שלה לשמוח בשבת המיוחדת שלה בבית.
בשבת אחרי הצהריים הסתרקתי, התארגנתי ויצאתי לבושה בבגדי השבת שלי אל הבניין שבו מתגוררת נופית. דפקתי על הדלת והלב שלי הלם בהתרגשות – אף פעם לא הייתי אצל משפחה חילונית, בטח לא בשבת. נופית פתחה את הדלת בחיוך: "ברוכה הבאה, אה – שבת שלום, לא?", תיקנה את עצמה. סביב שולחן ערוך, מלא בממתקים, עוגות וסלטים ישבו עשר חברות של נופית מהכיתה, שהוזמנו על ידה ל"מסיבת סיום שבת". אמא של נופית, בחולצה לבנה וחצאית פשוטה, לחצה את ידי בחום. ניכר בה שהיא מתרגשת, בעוד היא ממשיכה להעמיס מטעמים על השולחן ולברך את החברות לשלום.
כולן אכלו, ואני הרגשתי קצת זרה בין החברות במכנסיים, עם הפלאפונים בכיס באמצע שבת. נופית פנתה אליי: "עכשיו תורך, בהצלחה!". הסמקתי קצת, אבל התפללתי לה' שיעזור לי. "שבת שלום", פתחתי, "אני שמחה להיות כאן. אצלנו קוראים לזה סעודה שלישית, וזה זמן מיוחד מאוד". הבנות הפנו את מבטן אליי, וראיתי שהן מוכנות לשמוע. "כשהשמש שוקעת והשבת עוד מעט עוזבת אותנו, אנחנו שרים שירים ומספרים סיפורים שעוזרים לנו לחשוב מה אנחנו באמת רוצות לעשות בחיים, מה חשוב ומה לא". ואז פתחתי בסיפור מרגש על אחד החסידים שמצאתי בספר. אחר כך לימדתי אותן שיר של סעודה שלישית, והן ניסו להצטרף לאט לאט. כשסיימתי לדבר, הן התחילו לשאול אותי שאלות על עצמי, על איך זה להיות דתייה, והסעודה נמשכה זמן רב אחרי צאת השבת. אמא של נופית הייתה מאושרת, אבל האמת? גם אני.