מחורבותייך אבנך

אב תשס"ה, שא-נור בצפון השומרון. החיילים גוררים בזה אחר זה את המתנגדים לאוטובוסים.

יוסי דגן, אז תושב שא-נור ומהפעילים הבולטים באזור, נלחם על רגעיו האחרונים של היישוב.

"הרב דב ליאור היה עם ספר התורה ביד. הוא אמר כמה מילים ועשה לי קריעה בבגד. בירכתי בקול 'ברוך דיין האמת' ונשבעתי שאנחנו עוד נחזור לשא-נור.

אחרי מאבק קשה של שעה, זרקו אותנו לאוטובוסים. כשראיתי את הבתים הולכים ומתרחקים עד שהיישוב נעלם, הרגשתי שכל הגוף שלי מתרסק מבפנים.

מאז מצב הצבירה שלי השתנה, אני לא אותו יוסי. מאז כל כולי מכוון איך לחזק את ההתיישבות, איך לגרום שיהיו מיליון יהודים ביו"ש, איך למנוע את הגירוש הבא, איך לבנות רוח איתנה של ההנהגה ושל הציבור".  

מאז אותו יום, דגן לא נח לרגע. בעשר השנים שחלפו הוא התקדם בסולם העשייה הציבורית, וכיום הוא מכהן כראש המועצה האזורית שומרון בפועל ומתמודד בבחירות המוניציפליות הקרובות לראשות המועצה.

ילד עירוני מגלה מאחז

למרות גילו הצעיר (34), צבר דגן עם השנים מעמד וכוח רב בשומרון, במרכז הליכוד ובמסדרונות הממשלה והכנסת. 

דגן הוא סרן במילואים, בעל תואר ראשון ושני במשפטים. נשוי לאוריה ואב לשלושה, מתגורר בשכונת מגורשי חומש-שא‑נור ביישוב שבי שומרון.

הוא נולד וגדל בבני ברק. "לקחתי משם את אהבת התורה, את החסד. בני ברק מלאה בגמ"חים, שזה מדהים". בילדותו קרא ספרי היסטוריה של עם ישראל, ציונות והגות. "הייתי תולעת ספרים. יאיר שטרן, כתבי ז'בוטינסקי, הכול". כתלמיד כיתה ט', הלך במסגרת הישיבה לסייע במאחז 'מעלה ישראל', שהוקם בין ברקן לקריית נטפים. "עד אז כמעט לא ביקרתי ביו"ש. מאוד אהבתי את ארץ ישראל, אבל הייתי עירוני כזה. עבדנו במאחז כמה שעות עם מעדרים וטוריות. זו הייתה ההיכרות הראשונה שלי עם השומרון". באותה שנה עבר עם משפחתו מבני ברק לשבי שומרון. "המעבר הזה הגיע כי האמנו שלא מספיק רק ללכת להפגנות ולצעוק נגד הסכמי אוסלו, אלא צריך לעשות מעשה".

המעבר המשפחתי לשומרון התרחש שלושה ימים בלבד לפני רצח ראש הממשלה יצחק רבין, ואת גל ההסתה שפשה בכל הארץ חשה משפחתו ביתר שאת. "פתאום הפכנו 'מתנחלים', אלו שתוקפים אותם ומגנים אותם בלי הפסקה. אבל ההתקפות האלה רק חיזקו אותי יותר באמונה בצדקת הדרך".

באותם ימים סוערים החל לקחת חלק בפעילות תנועת הנוער של מולדת. "זו תנועה של בני נוער חילונים ודתיים שאוהבים את הארץ. חינכו אותנו על ערכי ארץ ישראל השלמה." בהמשך שימש יו"ר נוער מולדת והושפע לא מעט מהשר לשעבר רחבעם זאבי הי"ד. "גנדי הוא מורי ורבי", הוא מדגיש. "הוא הדמות שהכי השפיעה עליי בחיים". לבנו הבכור קרא יאיר-רחבעם, על שמם של יאיר שטרן ורחבעם זאבי הי"ד, שתי דמויות מרכזיות שהשפיעו ועיצבו את השקפת עולמו. "מה שגרם לי להידבק בדרכו של גנדי היה המאבק הבלתי מתפשר והטהור שלו על ארץ ישראל בגבולות הטבעיים שלה. גנדי, שלא חבש כיפה לראשו, אם כי הניח תפילין כל בוקר, אהב את הארץ, היה בקיא בתנ"ך והיה נאמן לארץ יותר מהרבה אנשים חובשי כיפה שפעלו בזמנו בזירה הפוליטית".

בגיל 18 וחצי נבחר להיות חבר בהנהלת תנועת מולדת. "הייתי עם גנדי באינספור פגישות ודיונים. זכיתי לעבוד צמוד אליו וללמוד ממנו בנושא ארץ ישראל והפעילות הציבורית", הוא אומר, ומספר כיצד בפינוי של חוות מעון בשנת 99' התייצב גנדי יחד עם נוער מולדת להיאבק נגד הפינוי. "גנדי היה בתוך הבית. גררו אותו משם בכוח, כמו איזה נער בן 16. אדם שהוא אלוף במילואים, חבר כנסת, בן שבעים ומשהו, וגררו אותו על הקרקע כשהוא נאחז באדמה של ארץ ישראל. המראה הזה נחקק בי".

"אחים שלנו תקעו סכין בגב"

לקראת סוף השירות הצבאי סיפר לו חבר קרוב, אריאל פרל, על היישוב שא-נור בצפון השומרון.

היישוב המרוחק היה מאוכלס באותה תקופה במספר דל של תושבים.

"זה היה יישוב קטן וחלש, שלא קיבל גיבוי ציבורי. לכן כל מי שרק רצה לנגוס בחלקים מיהודה ושומרון, העלה את השם שלו ושל היישובים באזור. כשהתחילה מלחמת אוסלו, המכונה האינתיפאדה השנייה, כל האזור של צפון השומרון חטף פיגועים קשים. הרשות הפלשתינית שמה לעצמה מטרה להפיל את היישובים האלה. אסטרטגית הם הבינו שמי ששולט על צפון השומרון, חולש על כל המדינה". בעקבות גל הפיגועים, תושבים ביישובי צפון השומרון החלו עוזבים את המקום. "צה"ל התחיל לנסוע שם בשיירות, כמו בלבנון. היישוב שא-נור כמעט ננטש. היו שם קוצים בגובה מטר. החלטנו שחייבים להקים שם גרעין של משפחות דתיות והתחלנו להתמסר לזה".

היה זה כחמש שנים לפני ההתנתקות, ודגן וחבריו הקדישו את זמנם לחיזוק צפון השומרון. בקיץ ההוא נרתמו למשימה גם בני הזוג לימור ושולי הר-מלך הי"ד. "יחד עם כמה חברים, הקמנו את הגרעינים ביישובים. לא באנו ממקום של התנשאות על התושבים הוותיקים. הסתובבנו בכל הארץ לקבץ משפחה ועוד משפחה, ולהסביר לאנשים את החשיבות הלאומית בלהציל את צפון השומרון. המשפחות הכי אידיאליסטיות הגיעו והכול התעורר מחדש".

באותם ימים פיגוע רדף פיגוע. "זו הייתה תקופה קשה. התפוצצו בדרכים מטענים, עליי ירו צרורות ממקלע. הטרור השתולל". כחלק מהמאמץ לחיזוק האזור, פעלו דגן וחבריו בשיתוף עם גורמים נוספים להבאת אלפי מטיילים מכל הארץ לצפון השומרון. "הם באו בהמוניהם. רבנים גדולים, אישי ציבור, פוליטיקאים ואנשים מכל המגזרים, והאזור הפך להיות על המפה".

"ואז הגיע יום שישי השחור", הוא משתתק לרגע, "החבר היקר שלי, שולי (הר מלך הי"ד - ר"ג) נרצח מירי של מחבלים על הרכב". הבשורה הקשה על הרצח הִכתה בתושבי האזור. "בשבת התכנסנו יחד, כל המשפחות של שא-נור וחומש. הייתה אווירה איומה. אחד החבר'ה לחש לי משפט מצמרר: 'שוב מלאך המוות חוזר להלך בינינו'. זה היה רגע שאנחנו הבנו שאו שאנחנו מתפרקים, מתייאשים וכל האזור הזה נופל, או שדווקא עכשיו אנחנו נושמים עמוק ולוקחים את כל הכוחות להרים את המקום". החברים בחרו בצמיחה, ומאז הרצח התמקדו כולם במטרה של חיזוק האזור.

"אחרי תקופה לא ארוכה, הגענו בשא-נור לכמעט 50 משפחות ובחומש לכמעט 60 משפחות. סוף סוף המגמה התהפכה והיהודים חזרו לאזור. הרגשנו שניצחנו את הטרור הערבי. אבל אז הגיעו האחים שלנו ותקעו את הסכין בגב. התחילו הדיבורים על עקירה. זה התחיל במשאל מתפקדי הליכוד. לקחתי שק שינה והייתי שלושה שבועות כמעט במטה המאבק בגירוש בתוך הליכוד, של השרים והח"כים. הייתי אחראי על נושא הארגון והשטח במשאל. שם התחדדה בי ההכרה בחשיבות הפעילות המשותפת עם הכוחות הטובים בליכוד".

אך המאבק לא הועיל, והגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון יצא לדרך. "שרון היה חכם, הוא הכיר את הציבור טוב. הוא התחיל עם גוש קטיף והשאיר אותנו לסוף, ליום האחרון של הגירוש. בינתיים באו משפחות לחזק, עברו לגור באוהלים, בצריפים, הקמנו ברזיות ומחסנים של אוכל. תכננו להילחם באמת, לעשות מצור ולהיאבק בכל הכוח". 

ומה עם "באהבה ננצח"?

"ממש לא. אין כמו המגזר שלנו, הציבור האמוני, שאוהב את מדינת ישראל ועם ישראל. אבל בדיוק כמו שהפכו את החיילים לרובוטים שפועלים נגד אזרחים, עם המבטים המזוגגים האלה, עשו אותו דבר לציבור שלנו. הפכנו לאסקופה נדרסת, לפראייר, לעפר. אין שום ציבור בארץ ובעולם שהיה מוכן שיעשו לו מה שעשו לציבור שלנו", הוא אומר. "היטיב לבטא את זה ביושר חבר הכנסת יאיר לפיד שכתב: 'לא עשינו את זה בשביל ביטחון, אלא כדי ללמד אותם פרק בדמוקרטיה'. בעניין הזה אנחנו כשלנו. הציבור הורדם. זה התחיל בכפר מימון והמשיך עם אותה הרוח הלאה. לצערי, החיבוקים בנו איזו הצגת תיאטרון הזויה, תיאטרון האבסורד, שהמגורשים צריכים לחבק את המגרשים שלהם ולרקוד איתם. היו כאלו שאמרו 'נעבור את זה ביחד'. לא עוברים כזה דבר יחד. אנחנו נלחמים על ארץ ישראל, על הערכים שלנו, כמו שכל ציבור היה נלחם. הוציאו גינויים על הצעירים הצדיקים שחסמו צמתים. ילדים בני 14 נשלחו למעצר עד תום ההליכים ומועצת יש"ע גינתה אותם. אתה יכול לא להסכים, אבל למה לגנות?", הוא מלין. "זה מאבק עממי, בדיוק כמו פועל שמפגין כי רוצים לסגור לו את המפעל. אני חושב שעקירת יישובים והרס חיים של 8,000 איש זה חמור לא פחות מסגירת מפעל, ואני אומר את זה בלשון עדינה. פה עשו מהלך מניפולטיבי של פסיכולוגים איך לשבור את רוח הציבור".

“תכננו להילחם באמת, בכל הכוח”. דגן (שני מימין) עם מטה המאבק בשא-נור לפני הגירוש צילום: מרים צחי

"הגירוש – בית ספר לחיים"

ניכר שלא קל לדגן לדבר על הגירוש, גם אחרי השנים שחלפו. את יום הגירוש עצמו, הוא אומר, לא ישכח עד יומו האחרון.

"יום הגירוש, יום שלישי, י"ח באב תשס"ה, היה יום נורא ואיום. אותנו, צפון השומרון, שמרו לסוף. הכול היה מחושב. קודם כול הם הצליחו לשבור את הרוח של הציבור עם פינוי מאסיבי בגוש קטיף. ליישובים שלנו הם לא נתנו להיכנס, עשו חסימות ודאגו שלא נהיה הרבה גברים ביישוב". בלילה שלפני הגירוש התכנסה הנהגת המתנחלים להערכת מצב. "מרחוק ראינו את אלפי החיילים, כוחות הגירוש, מתכוננים. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר. פתאום התפרצו לחדר אליקים העצני, אריה אלדד וגדי דור משדה אליהו. הם אמרו לנו: חברים, מחר הגירוש. אנחנו צריכים להיאבק על הארץ בכל הכוח, אבל אם לא נצליח, תדאגו שסיפורו של כפר עציון יהיה נר לרגליכם. תילחמו, ואל תפסיקו לרגע לחלום על חזרה הביתה".

עשר שנים חלפו מיום הגירוש, אבל עד היום דגן מתעורר לעתים מסויט ממראות אותו יום. "עמדתי עם המגפון לחזק את הרוח. ראיתי איך גוררים על הארץ בכוח קצינים במילואים, אנשים מבוגרים ומשפחות נפגעי טרור". אולם המחזה ששבר את רוחו יותר מכול היה המראה שניבט לעיניו מהגבעה שממול. "ראיתי קבוצה של מאה וחמישים ערבים עם דגלי אש"ף וחיזבאללה רוקדים ומריעים. איזה חילול השם נוראי. המראה הזה יותר מכל הדברים הקשים והאיומים שעברתי בגירוש, זה משהו שאני לוקח איתי לקבר. עד היום אני מתעורר לפעמים מהמראה הזה. את החרפה הזאת, את התחושה של הביזיון הלאומי, אני סוחב בתוכי עד היום".

תקופת המאבק והגירוש עצמו היו בשביל דגן "בית ספר לחיים", כהגדרתו. "כל הדברים שאני עושה היום בעשייה הציבורית שלי נובעים מהתובנות מאותה תקופה - לדאוג שלא יהיה גירוש נוסף. הגירוש עבר, וכמו שאומר הפתגם העממי התיאבון בא עם האוכל. פתאום התחילו דיבורים על התכנסות וגירוש של כמעט מאה אלף אנשים מהבתים שלהם. פתאום זה הפך אפשרי. הבנתי שחייבים לשנן 'לעולם לא עוד'".

"יש המון שיעורים ממה שעברנו", הוא אומר. "למדתי מקרוב איך פוליטיקאים וח"כים מתנהלים. לפני הגירוש התחננו לפניהם 'רק תשמעו אותנו לפני שאתם הורסים', והם לא ספרו אותנו ממטר. למה? כי לא היה לנו מספיק כוח. הבנתי שחייבים לבוא מעמדת כוח. גם המניפולציות של התקשורת היו מדהימות. העיתונאים צריכים לדעת שאי אפשר רק להשמיץ ולהכפיש ציבור שלם, שיבינו שמי שלא עובד בהוגנות - אנחנו לא עובדים איתו".

בתקופה הראשונה שלאחר הגירוש עבר דגן תהליך של "התבשלות עם עצמו", כהגדרתו. "זה היה שוק. עברתי המון מחשבות, תהיות מה יכולנו לעשות אחרת, מה הלקח". לאחר מלחמת לבנון השנייה, נפגש עם בני גל ממגורשי חומש, בועז העצני, סגן אלוף (מיל') איציק שדמי ועוד כמה חברים, ויחד החליטו כי בשלה השעה להקמת גוף חדש - 'חומש תחילה'. "אחרי המלחמה הייתה תחושה לא טובה בארץ. התחילו מדברים על התכנסות, והתיישבנו לחשוב מה עושים עכשיו. היה לנו ברור שצריך לדרוש לחזור ליישובים. מאז הגירוש התעמקתי בסיפור של כפר עציון, ישבתי על זה עם חנן פורת זצ"ל ואנשים אחרים, שאלתי איך אפשר לטפח את השאיפה לחזור לשם אצל המבוגרים, אבל גם בקרב הדור הצעיר".

כך החלו העליות של הציבור הרחב לחומש. "התחלנו להעלות אלפים לשם. מי לא היה? אישי ציבור, רבנים, משפחות, מבוגרים ובני נוער. פעם אחרי פעם נענו לקריאה אלפים והצביעו ברגליים. אצל ההמונים שצעדו לשם הייתה הרגשה של 'התנערי מעפר קומי'". בד בבד הקימו החברים את שדולת 'חומש תחילה' בכנסת, "כדי לדאוג לגיבוי ציבורי, לקחת את ההנהגה איתנו למאבק לחזרה ליישובים שנעקרו".

היה אצלכם שינוי בתפיסה?

"בהחלט. אנחנו העברנו את הכדור לצד השני. לא עוד להתחנן 'אל תעקרו', אלא שהם יסבירו למה לא לחזור לשם. האבסורד הכי גדול הוא שמדובר בשטחC . בשונה מגוש קטיף, אתה נכנס היום לחומש או לשא-נור ואתה רואה שבילים, מדרכות, אדום לבן בשוליים, רק אין בתים. הכול נטוש וצה"ל נמצא שם חלק מהזמן, כי מבחינה ביטחונית הוא לא יכול לוותר על המקום הזה. שאלתי גם את הח"כים מהשמאל, מקדימה, 'למה עשיתם את זה?' ואין לאף אחד תשובה אמיתית. במלאות שנתיים לגירוש החלטנו שאנחנו עולים לחומש - כדי להישאר שם. מאז יש נוכחות יהודית במקום", הוא מציין בגאווה. "יש שם ישיבה גבוהה, התלמידים פועלים במסירות נפש. פינו אותם כבר יותר מ‑200 פעמים והם תמיד חוזרים לשם".

בכנסת הקודמת הוגשה הצעת חוק לביטול חוק ההתנתקות בצפון השומרון, שהגישו הח"כים זאב אלקין ואורית סטרוק, "ויולי אדלשטין שהוא ידיד אמת של חומש, התחייב לעזור לנו לקדם את זה. המאבק לחזור לשם ממש לא תם", הוא מבהיר.

חיבור גם לאדמו"רים

במרוץ לבחירות המוניציפליות בשומרון בשנת 2007 תמך דגן במועמד עו"ד גרשון מסיקה.

"הבנתי שצריך שינוי בהנהגה, להנהגה יותר נחושה שתילחם על ההתיישבות ויחד עם זאת תשאף לחבר אליה את עם ישראל. מצאתי שגרשון הוא האדם המתאים ועזרתי לו".

לאחר ניצחונו של מסיקה, מונה דגן ליועצו ועמד בראש היחידה האסטרטגית שהקים. במסגרת פעילות היחידה התקיימו יותר מ‑1,000 סיורי עומק לאנשי תקשורת, חברי כנסת ומובילי דעת קהל מהארץ ומהעולם. גם הציבור הרחב הוזמן להתרשם ולהתחבר לשומרון, ובמסגרת פרויקט 'שומרון נעים להכיר' ביקרו באזור למעלה מ‑150,000 ישראלים. "היחידה האסטרטגית הוקמה כחלק מהלקחים של הגירוש", מסביר דגן. "המטרה המרכזית שלנו היא לבנות והרבה, להביא מסות של תושבים לשומרון, כי בסופו של יום הן אלו שמכריעות. אבל כשכל העולם נגדך - ארצות הברית, אירופה ובתוך ישראל התקשורת והאליטות - אתה לא יכול לעבוד בכלים של שנות ה‑60 מהמאה הקודמת. אתה חייב לעבוד בכלים של היום, וזה מה שעשינו ביחידה".

בעבודתו שם דגן דגש על בניית קואליציות עם המגזרים השונים. "נגמרו הימים שמתקדמים לבד, אנחנו צריכים את העם איתנו. צריך ליצור קואליציה עם הציבור החרדי. הבאתי לשומרון 15 אדמו"רים מובילים, ובהם האדמו"ר מוויז'ניץ, ממודז'יץ ועוד, שבאים לסייר עם המוני החסידים שלהם. הבאנו עיתונאים וח"כים חרדים. נוצרו בינינו קשרים אמיצים. קירבנו אלפי חרדים, כולל חסידויות שהיו עד אז מרוחקות מאוד מההתיישבות".

דגן מבקש לציין כי במהלך הקדנציה הקודמת נוצרו קשרים איתנים גם עם גורמים בבית היהודי, ובראשם עם שרת המשפטים איילת שקד. "תפיסת העולם שלי זה לייצר כמה שיותר חיבורים. אנחנו עמלים לעשות קואליציות עם ח"כים מכל המפלגות, אפילו עם חברים מהשמאל וגם עם גורמים קובעי מדיניות בחו"ל - אירופה, ארצות הברית ואפילו אפריקה".

האם השקעת משאבים של המועצה בקשרים עם חו"ל אינה בזבוז? לא עדיף להשקיע את הכספים בפיתוח היישובים ורווחת התושבים?

דגן דוחה את הביקורת. "הרוב המוחלט של מימון ההסברה בחו"ל מגיע מתרומות. יחס העולם טעון ומורכב והפעילות הזאת היא חיונית ביותר. התחברנו עם חברי פרלמנט וקונגרס, מעצבי דעת קהל ועיתונאים זרים. הם מגיעים לשומרון ורואים פתאום מה שאף פעם לא הראו להם. אני זוכר שישבתי פעם עם חבר קונגרס והראיתי לו במפה את המותניים הצרות של מדינת ישראל. הראיתי לו שמדובר ב‑70 קילומטרים סך הכול, ומתוכם 55 קילומטרים זה השומרון ורק 15 קילומטרים זה הקו הירוק. כשהסברתי לו שמדובר בתשעה מיילים בלבד, הוא נהיה אדום ואמר מופתע: 'אני לא מאמין, זה כמו רחוב אחד בניו-יורק סיטי'. מכל אותם מפגשים הגעתי למסקנה שהאויב הגדול של ההתיישבות הוא הבורות". והבורות בקרב קובעי המדיניות בהחלט מפתיעה. "אני זוכר חברת כנסת מרכזית, שלא אנקוב בשמה, שהגיעה לסיור. כשהראינו לה את המפה של השומרון, היא שאלה בשיא הרצינות 'איפה פה זה גוש קטיף?'. ברגע הראשון לא הייתי מסוגל לענות לה בכלל".

אתה מאמין שבאמצעות סיור בודד בשטח אפשר לשנות השקפת עולם של מבקרים?

"אחרי הביקורים אנחנו מזהים תהליך מדהים שאנשים עוברים ביחס שלהם לשומרון. השומרון כבר לא נחשב למעבר להרי החושך. מי שהיה אדיש יהפוך לתומך, ומי שתמך מלכתחילה ירגיש חלק, ירצה לסייע במה שאפשר. כל מי שנחשף למציאות בשטח הופך מכבד או לפחות מפנים, שעקירה במצב הקיים כבר לא באה בחשבון. לקחנו את השומרון מהקצה, ממצב שכולם זלזלו בו, שהיה מועמד לעקירה, למצב שהוא במרכז המפה. אף אחד כבר לא יכול להתעלם ממנו".

לא חולם על הכנסת

תובנה נוספת שיש לדגן מהגירוש היא בניית כוח פוליטי במפלגת השלטון למען ההתיישבות. "אנחנו אידיאליסטים, אבל זה לא מספיק. אנחנו צריכים להיות ציבור עם עוצמה. אי אפשר היה לייצר את הגירוש אם היינו חזקים. מכיוון שהיינו חלשים, הפסדנו. לכן אני, לא כחלק משעות הפעילות במועצה, הקמתי יחד עם עוד שני חברים את קבוצת 'הליכוד שלי' בליכוד". הקבוצה, שמאגדת בתוכה קרוב לששת אלפים מתפקדי ליכוד מכל רחבי הארץ, חילונים, דתיים וחרדים, נחשבת כיום לאחת הקבוצות היותר גדולות בליכוד. בראשה עומדים יחד עם דגן, גם יוני הישראלי ויעקב וינברגר מהר ברכה. "אנחנו באים לייצר כוח להתיישבות", הוא מסביר. "אנחנו לא מריצים מועמדים משלנו, לא מחפשים ג'ובים, אנחנו רוצים רק בטובת ארץ ישראל. זו קבוצה אידיאולוגית שמעניקה גב לכל אלו בליכוד שפועלים למען ההתיישבות והארץ".

והליכוד באמת עוזר להתיישבות?

"בשנתיים האחרונות היינו שותפים במניעת הקפאת בנייה נוספת שתוכננה; פעלנו בתוך הליכוד כמה פעמים כדי למנוע מצבים שהבית היהודי ייזרקו מהקואליציה ומפלגת העבודה תיכנס במקומם. הצלחנו להביא תוכניות מתאר ליישובים שלא היה להם שנים דבר כזה, ואלפי אישורי בנייה לבתים חדשים".

בשלוש השנים האחרונות משמש דגן סגן וממלא מקום ראש המועצה, והיה ממונה על תיקי החינוך, המתנ"ס, ההסברה, הקהילה והיישובים. הוא הוביל את אמנת השירות של המועצה "כי לפני הכול, השומרון זה אנשים". הוא הקים את אגף היישובים אשר מלווה את הנהגות היישובים ומעניק להן כלים מקצועיים. בנוסף לכך, כמחזיק תיק החינוך, ליווה את פתיחתם של שישה בתי ספר יסודיים חדשים ועשרות גני קבע ברחבי המועצה. כמו כן, לאחר קיפאון של שנים הוביל בנייה של תריסר מעונות יום בהשקעה של כ‑40 מיליון שקלים, פרויקט שמתבצע בימים אלו. "הצוות שלנו הוא אידיאליסט אבל גם מקצועי מאוד, ואחרי שנים ארוכות של חוסר ואחרי דחיפה והשקעה עצומה זכינו למעונות".

בשנים האחרונות, יחד עם ראש המועצה לשעבר גרשון מסיקה, פעלו למהפכת הבנייה בשומרון, שהביאה לגידול שיא של כשמונה אחוזים במספר התושבים לשנה. זאת לעומת הממוצע הארצי השנתי של 1.9 אחוזים. "בעבודה מאומצת המועצה האזורית שומרון כבר שנה שלישית ברציפות במקום הראשון בארץ בגידול האוכלוסייה. בסוף המסה מכריעה", הוא שב ומדגיש. "ישבתי עם ראש הממשלה לפני שבוע לפגישה והתווכחנו בנושא הבנייה. ביקשתי ממנו שיחתום על תוכניות מתאר והוא הסביר על כל האיומים, על איראן וארצות הברית, ואני אמרתי לו שבסופו של דבר מה שמכריע זו המפה".

וראש הממשלה חתם?

"עדיין לא, אבל אנחנו בדיבורים מולו. אני מאמין שאנחנו צריכים להגיע למיליון יהודים ביו"ש, זו המטרה ועל זה אנחנו נלחמים. ברוך ה', השומרון הפך לאטרקטיבי בקרב רבים".

אתה פועל שהצעירים יגורו בשומרון, אבל מחירי הנדל"ן עלו מאוד בשנים האחרונות. בית בשומרון הופך לחלום רחוק בשביל רבים מהזוגות הצעירים. 

"בכל הארץ מחירי הנדל"ן עלו, והמחירים בשומרון עלו בהתאם. מצד אחד, העלייה היא טובה כי זה מראה שיש ביקוש עצום לשומרון, אבל המחירים בהחלט גבוהים מדי ואני רואה בעליית המחירים בעיה אסטרטגית להתיישבות. לכן הקמתי צוות של יועצים ששוקד היום על תוכנית רב שנתית להוזלת מחירי הדיור בשומרון".    

עם פרישתו של ראש המועצה גרשון מסיקה לפני יותר מחודש והפיכתו לעד מדינה, מונה דגן לראש המועצה בפועל. "במבט לאחור, אני חושב שגרשון מסיקה עשה מהפכה גדולה בשומרון. מהפכה שידברו עליה עוד שנים רבות", הוא אומר בהערכה.

יש הטוענים כי כשותף צמוד לראש המועצה לשעבר, קיים חשש שהיית מודע לחשדות שמועלים נגדו.

"זכיתי לפעול במועצה לצדו של גרשון מסיקה לאורך שנים. הפרשה המדוברת עוסקת אך ורק בדברים שהתרחשו לכאורה בחברה לפיתוח השומרון ולא במועצה ולפעילותה לא היה לי כל קשר באותם שנים. המועצה האזורית שומרון לא מעורבת בכך וככל הידוע לי, גם לא נחקרה בדבר ולא הוטל כל דופי בפעילות המועצה. ניזונתי כמו כולם מהדיווחים בהקשר הזה באמצעי התקשורת".

יכולת להיות היום חבר כנסת בקלות יחסית. מדוע בחרת להישאר במגרש המוניציפלי ולא התמודדת בפריימריז האחרונים בליכוד?

"הפעילות בכנסת לא מעניינת אותי. מעניין אותי השומרון, מעניין אותי לבנות ולפתח את ההתיישבות. לכן לא חשבתי על הכנסת אפילו לרגע אחד".

rivki@besheva.co.il