לידתו של בני בכורי, לפני קצת יותר משתים עשרה שנה, הייתה אחד האירועים החשאיים בתולדות העיתונות העברית.
בימים ההם כתבתי את הטור הזה תחת שם בדוי, וכך נחסכו מהקוראים אינספור סיפורים עבשים ובדיחות תפלות על אבהותי הטרייה – או למצער נדחו בכמה חודשים לצורכי הסוואה. מאוחר יותר החל הילד – שזכה כאן לכינוי המופרך-כלכלית "היורש" – לככב בלא מעט טורים ופינות, אמיתיים או עתירי דמיון, עד שגדל והחל לשלוח אליי מכתבי איום באמצעות עורך דין. רק אז עזבתי אותו במנוחה ועברתי לטפל בשני הקטינים שהגיעו לעולם אחריו.
השבוע סיים היורש את חוק לימודיו בבית הספר היסודי. ביום א' האחרון ישבנו בין הורים אחרים ביציעי בית הספר, צפינו במופע הפרידה של ילדי כיתות ו' והתנפחנו בגאווה למראה ביצועיו האמנותיים של בננו. הייתי שמח לכתוב כאן שהגאווה הייתה הדדית אבל יש גבול גם לדמיון. מהתינוק הקטנטן שנולד מוקדם מהצפוי ושקל כמו פומלית ממוצעת התפתח גבר קטן שכבר יכול להחליף איתי חולצות, לנצח אותי במכות וללמד אותי דבר או שניים על ההמצאה החדשה הזאת של הצעירים. נו, מחשב. מי חשב שנגיע ליום הזה במהירות גדולה כל כך? רק אתמול העברתי את היצור הקטן למוהל וקיבלתי אותו בחזרה בשווי 95 אחוזים מהערך הנקוב, ופתאום אני מגלה בבית את האגריד מספרי הארי פוטר. לא ייתכן שזה אותו אדם, פשוט לא ייתכן.
וכשאני מסתכל עליו, על היורש היפהפה והמוכשר הזה, נזכר ברכבת ההרים המשפחתית שעברנו יחד במשך שתים עשרה שנים, רואה את התוצאה היום וחושב על הפוטנציאל הבלתי מוגבל בעתיד, אין לי אלא לנשום לרווחה ואף לטפוח לעצמי על השכם: הנה דבר אחד בחיי שהצלחתי לא לקלקל עד היסוד. חופשה נעימה, ילד, ובהצלחה בישיבה.
ירושלים של מעלה
בשבוע שעבר זכתה הפועל ירושלים באליפות המדינה בכדורסל, לראשונה בתולדותיה.
ואף שמכביסט ותיק הנני – ומכביזם, כידוע, הוא תכונה מולדת ששום טיפולי המרה אינם יכולים לרפא – אני מוריד את הכובע בפני הקבוצה מהבירה על הדרך שעשתה עד להשגת הכתר. בניגוד למקרי העבר, הפעם הסיפור הוא הזכייה המוצדקת של הפועל ירושלים ולא אובדן התואר של מכבי תל אביב. זאת לא עוד שנה אקראית שבה קבוצה אקראית גונבת אליפות אקראית, אלא שנה שבה, כך נראה, הופך שלטון היחיד הצהוב למאבק דו-ראשי שיימשך גם בשנים הקרובות.
כעת, אחרי ששיקרתי בנימה כה אצילית, זה המקום לומר שלא מעט אנשים צריכים היום לבקש סליחה מראשי מכבי תל אביב. לא ראיתם את זה מגיע, הא? אבל זאת האמת. במשך שנים טענו במכבי שאין זה צודק להחליש אותה כדי ליצור תחרות בליגה. אם קבוצות רוצות תחרות אמיתית, אמרו שם, הן צריכות למצוא משקיעים, להתחזק בשחקנים ולשפר את רמת הניהול. בקבוצות היריבות פקפקו בדברים ואף תקפו את הדוברים, אבל העונה התברר שזה בדיוק מה שקרה. עם כל הכבוד לחוק הרוסי ונספחיו, ועם כל הכבוד לשרשרת הפציעות שעברה מכבי ברגעי ההכרעה – את האליפות לירושלים הביאו בעיקר ההשקעה הכספית והניהול הנבון והסבלני. הם אלה שהפכו את האליפות ההיסטורית מקוריוז חביב ונשכח לאיום ממשי על ההגמוניה התל אביבית המתמשכת.
ומי שירצה לראות בכל זה משל אקטואלי על קפיטליזם, סוציאליזם ומה שביניהם – עושה זאת על אחריותו האישית בלבד. אבל הוא צודק.
מסך השקרים
באיחור אופנתי, יותר משנתיים אחרי שזכתה באוסקר לסרט הטוב ביותר, צפיתי השבוע ב'ארגו', דרמת מתח אמריקנית המבוססת על אירועי משבר בני הערובה באיראן בסוף שנות השבעים.
העלילה מתמקדת בששת עובדי השגרירות האמריקנית בטהרן שהצליחו לחמוק מבניין השגרירות רגע לפני השתלטות האיראנים על המתחם ולקיחת עשרות אזרחים אמריקנים בשבי. בעוד חבריהם נותרו באיראן כבני ערובה למשך כשנה ורבע, ששת הנמלטים התחבאו בביתו של שגריר קנדה עד שהוברחו מהמדינה, בסיועו של איש סי.איי.איי, תחת זהות בדויה של אנשי צוות הסרטה הוליוודי.
'ארגו' הוא מותחן סביר – או יעיל, כפי שמבקרי קולנוע אוהבים לכתוב – ובקולנוע האמריקני של היום זה כנראה מספיק בשביל לקבל אוסקר. אלא שהסרט גם מבצע חטא בלתי נסלח בשכתוב ההיסטוריה ובעוול שהוא גורם לגיבורים האמיתיים של הסיפור. בן אפלק, שביים את הסרט ומככב בו בתפקיד הראשי, מאדיר את חלקם של האמריקנים במבצע על חשבון השגריר הקנדי, כשבמציאות חלקם של הקנדים היה מרכזי וחשוב בהרבה. על הדרך חובט הסרט גם בבריטניה ובניו זילנד המסכנות, בטענה שקרית כאילו השגרירויות שלהן סירבו לארח את ששת האמריקנים הנמלטים, בעוד האמת ההיסטורית כמעט הפוכה.
חופש אמנותי של תסריטאי לצורך הבלטת הדרמה זה דבר אחד, ויריקה בפרצופיהם של אנשים שסייעו לך זה דבר אחר לגמרי. הבמאי בן אפלק צריך לשבת בפינה ולהתבייש: עם כפיות טובה שכזאת כלפי מדינות ידידותיות, הוא כבר מזמן היה צריך להיות נשיא ארצות הברית.