י"ז בתמוז, שאותו נציין השבוע, הוא חלק משרשרת הימים המציינים את חורבן בית המקדש: בי' בטבת התחיל המצור על ירושלים; בי"ז בתמוז נפרצו החומות; ובט' באב נשרף בית המקדש (צום גדליה בג' בתשרי מסמן את המכה האחרונה לריבונות היהודית בארץ ישראל, אולם זה כבר לאחר החורבן).
חורבן בית המקדש אינו רק אסון מקומי של הרס בית כנסת מפואר. יום חורבן בית המקדש מציין ביהדות את היום שבו השתנה העולם, היום שבו כבתה השמש.
בימי בית המקדש העולם היה שונה מהעולם שאנחנו מכירים כיום. בזמן בית המקדש הראשון החיים והקדושה התחברו באופן טבעי והיה אפשר "לזרום" בעולם הארצי בלי חשש. בימי המלך שלמה, אשר נחשבים כתור הזהב של ימי הבית הראשון, אנו מוצאים בתנ"ך תיאורים של עוצמות חיים מפליאות: "ויהי לחם שלמה ליום אחד שלושים כור סולת ושישים כור קמח" (מלכים א' ה, ב); "כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה" (שם י, כא).
התיאורים הם של עוצמות ארציות אדירות: צבא, כלכלה, אמנות ואסתטיקה. פרקים שלמים מוקדשים לפרטי הפרטים של אדריכלות הפאר של בית המלכות ובית המקדש, צבא שלמה, סוחריו ואורוותיו. המשפט המאפיין הוא "יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב אוכלים ושותים ושמחים" (שם ד, כ). הקודש מופיע בחול - והחול מבטא את הקודש. הדברים אינם נעצרים רק בגבול הלאומי, אלא "ויבואו מכל העמים לשמוע את חכמת שלמה מאת כל מלכי הארץ אשר שמעו את חכמתו" (שם ה, יד). לנגד עינינו נפרסת השפעתה הרוחנית והמדינית של האימפריה הישראלית באותם זמנים. עם ישראל מכליל, מקדש ומקדם את התרבויות כולן.
האיזון הופר
אולם כל זאת נפסק בחורבן בית ראשון. בעת החורבן נוצרת "חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים" (ברכות לב, ב), "מיום שחרב בית המקדש - אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות" (סוטה מח, א).
במילים אחרות, החיים מאבדים את חיוניותם. אנו נכנסים לעידן שבו יש מלחמה מתמדת בין החול ובין הקודש, בין החומר ובין הרוח; מלחמה שנמשכת עד היום. העולם הרוחני, שבזמן בית המקדש היה מוחשי והופיע באופן משולב עם המערכות החומריות, הפך למעורפל ומסופק, ואילו המציאות הפיזית נתפסת כממשות הבלעדית.
במהלך הדורות נהגו גדולי ישראל לומר בחצות הלילה תפילה מיוחדת המכונה "תיקון חצות". תפילה זו היא בכי על מצב העולם מאז חורבן בית המקדש, כלשונו של הרב קוק: "קמים נבוני לבב בחצות לילה, ידיהם על חלציהם כיולדה, על צרת העולם, צרת ישראל, צרת השכינה, צרת התורה, הם בוכים ומבכים... יודעים הם שכל הצרות והמחשכים, כל נהרי נחלי הדמים הנשפכים, כל התלאות והנדודים, כל הבוז והמשטמה כל הרשעה והזוהמה אינם אלא תולדה קלושה מהד הקול של אותו הצער העליון, צער השמים, צער השכינה" (ספר אורות, פרק אורות המלחמה, י).
מבט חודר מגלה לנו כי כל הצרות המצויות בעולם, המאבק בין הכוחות השונים אשר מביא בסופו של דבר למלחמות, למתחים ולמשברים בכל המישורים – הפרטיים והציבוריים – הכול נובע בסופו של דבר מחוסר האיזון בין העולם הרוחני לעולם החומרי, איזון שהופר מאז חורבן בית המקדש.
שלושת השבועות שבין י"ז תמוז לט' באב הם השבועות עצובים ביותר בשנה, ימים שבהם אנו נוהגים מנהגי אבלות שונים. המטרה היא אחת: לחשוב ולהפנים כי העולם שאנחנו מצויים בו הוא עולם חסר. ברגע שנבין מה חסר לנו, יש גם סיכוי שנעלה על מסלול שישיב את מה שאבד. ואבד הרבה.