כמעט כמדי שבוע, גם השבוע יצאה הבשורה מישיבת ועדת השרים לענייני חקיקה.
גם השבוע הצליחה שרת המשפטים איילת שקד לקחת תזכיר חוק חשוב שמתבשל כבר שנים על אש קטנה, להפוך אותו להצעת חוק ממשלתית ולהעלות אותו על מסלול ישיר ומהיר לכניסה אל ספר החוקים.
הפעם היה זה תיקון "חוק הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות", שהוא פרי עמלה של ועדה שמונתה על ידי הממשלה לפני כארבע שנים, בעקבות המחאה החברתית.
העיתונים חגגו השבוע את הצעת החוק של שקד כ"מכה לשוק האפור". רבות דובר כאן על פגיעתו הרעה של השוק האפור, שראשיתו בריבית נשך וסופו בסחיטה באיומים ובשעבוד של משפחות שלמות לארגוני פשע במשך שנים ארוכות. החוק החדש אכן עשוי להנחית מכה ניצחת על החוליה החשובה ביותר של מנגנון העושק: הדילרים של השוק האפור, נותני ההלוואות בפועל – במשרדים בעלי חזות מהוגנת אשר מפרסמים את מרכולתם בשלטי חוצות, לפעמים אפילו בתשדירי פרסומת ברדיו. אלו שנראים כמוני וכמוך, שנותנים את ההרגשה כי מדובר בעסקה פיננסית מעוגנת. אלו שמסתירים מאחוריהם אנשים שאיתם רובם הגדול של נפגעי השוק האפור לא היו עושים עסקים בשום פנים ואופן. אלו בדרך כלל יכולים לחמוק מהליך פלילי, ולהמשיך לפעול באין מפריע. ההלוואה נמכרת לגורמים עבריינים, כאשר הלווה לכוד כבר בתוך מנגנון הנשך.
הצעת החוק של שקד קובעת עונש מאסר בפועל של עד שלוש שנים למי שמעניק הלוואה שהריבית שלה עולה על הריבית המותרת שתיקבע. בהצעה שתי קביעות חשובות: האחת שהעבירה הפלילית חלה כבר בעת כריתת החוזה, גם אם לא נעשו ניסיונות לגבות את הריבית בפועל. והשנייה כי גם חריגה מהריבית המותרת בעתיד תיחשב לעבירה פלילית כבר בכריתת החוזה. כך למשל, דילר של השוק האפור ייתן את הדין גם במקרה שהריבית תהפוך לריבית נשך רק כעבור תקופה מסוימת, או בנסיבות מסוימות שניתן לצפות מראש.
אבל השלכותיו של החוק החדש מרחיקות הרבה מעבר למשימה החשובה של מניעת עושק בידי ארגוני פשיעה. למעשה בהצעה מוצע בין השאר לשנות את שמו של החוק מ"הסדרת הלוואות חוץ-בנקאיות" לחוק "מתן הלוואות". כזה שיחול באופן שווה על הבנקים ועל מלווי השוק האפור, כמו על גופים נוספים שצפויים להיכנס לשוק האשראי בעקבות החוק החדש.
החוק הישן, שנועד במקורו להגן על האזרחים מעושק של מלווים בריבית קצוצה, הגן למעשה על מונופול האשראי של הבנקים. המנגנון בחוק הקיים לא הגביל כלל את שיעורי הריבית של הבנקים ושל חברות האשראי השייכות להם, אך הגביל את הריבית על הלוואות שמעניקים גופים חוץ-בנקאיים לשיעור הנגזר מממוצע האשראי הלא צמוד אשר ניתן בידי הבנקים.
לפני יותר מעשרים שנה רוב האשראי הלא צמוד שנתנו הבנקים היה מהסוג היקר - יתרת החובה בחשבון העובר ושב (אוברדרפט). כך שבשנת חקיקת החוק עמדה התקרה על כ‑40 אחוזים. במהלך השנים תמהיל ההלוואות שאינן צמודות מדד של הבנקים השתנה. משקל המשכנתאות הלא צמודות, ההלוואות לרכב והלוואות אחרות לטווח ארוך, שבהן הריביות נמוכות יחסית, הלך וגדל. התוצאה היא שבדצמבר 2012 עמדה התקרה לריבית להלוואות לגופים חוץ-בנקאיים על 11.76 אחוזים בלבד.
מכיוון שהמערכת הבנקאית וחברות האשראי לא היו מוגבלות בשיעור הריבית על פי חוק, נוצרה אנומליה: הריבית ללווים במערכת הבנקאית ובחברות כרטיסי האשראי הייתה (במקרה של אוברדרפט, למשל) לעתים גבוהה יותר מהריבית המותרת בשוק החוץ-בנקאי ללווים מסוכנים יותר. וזאת כאשר עלויות גיוס ההון של המלווים החוץ-בנקאיים גבוהות יותר והמידע המצוי בידם באשר למאפייני הלווים קטן יותר. מתן ההלוואות על ידי גופים פיננסיים גדולים הפך אפוא ללא כדאי, ומונופול האשראי נותר בידיהם של הבנקים. אנשי השוק האפור לעומתם, המשיכו להעניק הלוואות בריביות מטורפות. החוק נטול השיניים הפליליות לא הרשים אותם במיוחד.
החוק המתוקן של שקד מציע נוסחה שתקבע תקרת ריבית אחידה, גם לבנקים, שעליה יהיה מופקד משרד האוצר. לראשונה תוכל הממשלה להגביל את הריביות של הבנקים וחברות האשראי, שמגיעות לעתים לשיעורים שהיו מעלים סומק קל אפילו בפניהם של מלווים בשוק האפור. תקרת הריבית תוזיל את הריביות בבנקים גם מכיוון שגופים פיננסיים פרטיים מכובדים יוכלו עתה להתחרות בהם בתנאים שווים.
במאמר מוסגר נוסיף כי שרת המשפטים ושר האוצר מאיצים עתה רפורמה נוספת בתחום נתוני האשראי, לפיה יוקם מאגר נתוני אשראי ממשלתי. עד עתה נהנו רק הבנקים ממאגר כזה, אשר מדרג את רמת הסיכון של כל לווה. המאגר הממשלתי יאפשר לגופים נוספים, חוץ-בנקאיים, להעניק הלוואות זולות ללווים בעלי סיכון נמוך. כניסתם של גופים חדשים שיוכלו להעניק הלוואת תהווה כמובן מכה נוספת לאנשי השוק האפור.
שקט, מקליטים
נפל דבר בישראל. קלטת הקול המתעדת את דבריה של השופטת אופירה דגן-טוכמכר בעת דיון בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב הגיעה לידי מוסף 'ממון' של 'ידיעות אחרונות', והיא זמינה לכול באתר ynet.
אין זו הפעם הראשונה שהאתר מפרסם קלטת שמע של דיון משפטי. ב‑2011 הזמינה מערכת ynet את גולשיה להאזין להתפרצות של הנשיא לשעבר משה קצב לעבר השופטים, כאשר אלו הכריעו את דינו והרשיעו אותו באונס. הנהלת בתי המשפט מיהרה להגיש תלונה לפרקליט המדינה. "ההקלטה והשידור אינם עולים בקנה אחד עם הוראות החוק בנושא ומהווים בזיון בית המשפט, נוכח דחיית בקשתם של כלי תקשורת להתיר שידור קולי של הקראת גזר הדין", כתבה הנהלת בית המשפט. "פרסמנו את ההקלטה אחרי התייעצויות משפטיות וכל מה שעשינו מגובה ולא נעברה כל עבירה", הגיבו ב‑ynet בהודעה שהוציאו אז לתקשורת, וכמובן צדקו. לתלונה של הנהלת בתי המשפט לא היה כל יסוד משפטי. פרקליטות המדינה לא פעלה, ולא הייתה יכולה לפעול, נגד אתר האינטרנט שלא הוריד את ההקלטה מהאתר. אבל עד השבוע הוא לא שב והעלה הקלטה דומה.
סעיף 70ב לחוק בתי המשפט קובע כי "לא יצלם אדם באולם בית משפט ולא יפרסם תצלום כזה אלא ברשות בית המשפט". מדובר על תצלום דווקא. הקלטה לא מוזכרת בחוק. היא מוזכרת בהוראות הנוהל של מנהל בתי המשפט משנת 2011 (אחרי תקרית ynet במשפט קצב) והוא מסתמך על דחיית העתירה של עורך הדין שמחה ניר לפני עשרים וחמש שנה לאפשר לו להקליט דיון בבית המשפט. השופטים התפתלו שם לא מעט כדי להוכיח ששופט רשאי שלא לאפשר הקלטה. אבל בוודאי שאיש לא יוכל להעמיד לדין את מי שבלי לשאול את השופט יקליט דיון (שלא בדלתיים סגורות) בסתר ויפרסם.
על פי סעיף 22 לתקנון האתיקה של לשכת עורכי הדין הקובע כי "עורך דין המקליט דיון בבית משפט יודיע על כך לבית המשפט, ולא יעשה עורך דין שימוש בהקלטה שנעשתה תוך הפרת סעיף זה" לא יכולים עורכי דין לעמוד מאחורי ההקלטה. אבל הם בהחלט יכולים שלא לעמוד מאחוריה. מספיק שיהיה אדם אחר באולם שהקליט, או שיכול היה להקליט, כדי שהדבר יפורסם באתר חדשות או ברשתות החברתיות.
ב-2011 פרסם ynet רק את קריאתו של קצב, אפיזודה דרמטית ואפילו היסטורית. השבוע פתח האתר את האפשרות לבקר את התנהלות השופטים עצמם. לא מכלי שני ושלישי ולא רק על ידי פרוטוקולים. עידן חדש החל ביחסי בתי המשפט והתקשורת.
מחיר השקיפות הוא כמובן הפופוליזם. ב‑ynet לא נדרשו לסקר את התיק כולו על הפרוטוקולים והמסמכים שהוא מכיל. לא נדרשה אפילו שיחה עם אחד מהצדדים. שם ידעו שכמה משפטים מהקלטת יעשו לבד את העבודה. "הייתה הטרדה אבל היא ברף הכי נמוך שניתן להעלות על הדעת. יותר טמטום מאשר הטרדה", אמרה השופטת. "ככה זה נראה. היא קצת שיחקה וזה היה לה נוח... לא ככה מתנהלת עובדת שרוצה להדוף חיזור... זה היה לה נוח. שמרה אותו על אש קטנה. ככה. 'כשנוח וצריך זה יכול לעזור לי'... הרושם שלי הוא לא של עובדת שהוטרדה, אלא של עובדת שעושה שימוש מסוים במיניות שלה כדי להשיג כל מיני...". לפעמים זו המציאות. ואולי אלו העובדות שהתגלו לעיני השופטת דגן-טוכמכר. אחרי הכול, לא מעט תביעות על הטרדות מיניות נדחות בבתי המשפט, לאחר שנקבע כי מדובר במערכת יחסים ואינטרסים הרבה יותר מורכבת. אם היא הייתה כותבת את הדברים באופן מנומק ועדין, היא הייתה יוצאת מהעניין בשלום. השופטים, כך נראה, יצטרכו ללמוד לדבר פחות באולמות ויותר בפסקי הדין.