איני יודע אם הייתי מגדיר את מחאת הסרדינים כמחאה אופנתית, אך ספק גם אם הייתי נותן לה את הקרדיט של מצוקה אמיתית. וליתר דיוק, היא בוודאי אינה המצוקה הקשה והדחופה ביותר במערכת החינוך.
מחאת הסרדינים תופסת כותרות בעיקר משום שהיא מובלת על ידי אוכלוסייה חזקה במרכז הארץ. שוב, קולם של תושבי הפריפריה החברתית או הגיאוגרפית של ישראל כמעט אינו נשמע. במובנים רבים, אם תצליח מחאת הסרדינים, סביר להניח שהראשונים שייפגעו ממנה יהיו דווקא החלשים. משאבים אדירים יופנו לטובת צמצום מספר התלמידים בכיתות הצפופות, שנמצאות בעיקר בקרב האוכלוסייה החזקה, במקום לטובת תוכניות לצמצום פערים.
האתגר העיקרי של מדינת ישראל הוא צמצום פערים ומאמץ למתן הזדמנות שווה להצלחה לכל ילד, לא משנה היכן הוא מתגורר ולאיזו משפחה נולד. אך לאתגר הזה כמעט אין קול. לעומת זאת, לצפיפות בכיתות של מרכז הארץ יש קול והד מתגלגל. המצוקה הרועשת תקבל מענה. המצוקה האמיתית תמשיך להמתין שיתפנו אליה.
אל מול הפערים העצומים במערכת החינוך החברה צריכה להחליט מה לעשות. מובילי המחאה אומרים: צמצמו את מספר התלמידים בכיתות. בעיניי נכון לומר: צמצמו את הפערים.
אמנם נכון שבדרך כלל בפריפריה מספר התלמידים בכיתה קטן יותר מאשר באזורים מבוססים יותר. אך עדיין תלמידים מאזורים מבוססים תמיד ממוקמים במקומות גבוהים יותר מבחינת הישגים, מבחינת ציוני מיצ"ב וכמעט בכל פרמטר אחר. כמעט תמיד האוכלוסייה בפריפריה משתרכת אחרי כולם. אבל שוב, לחבר'ה השבעים לא אכפת, הם רוצים לנגוס את חלקם מהעוגה, גם אם לא יישאר ממנה דבר לאחרים.
ציונים גבוהים לילדיהם אולי יש, וכמו הורים טובים מובילי המאבק רוצים שילדיהם ישיגו ציונים גבוהים אף יותר, וזה כמובן מבורך. אבל נראה שהציון שלהם בסולידריות נמוך במיוחד.
חילי טרופר
מנהל אגף החינוך, רווחה ותרבות בירוחם, לשעבר מנהל תיכון ועוזר בכיר לשר החינוך