מחאת הסרדינים מצביעה על עניין שמשרד החינוך טרם השכיל להסדיר בכמעט שבעים שנות קיומו.
שנים ארוכות כולם חשבו שמערכת החינוך מורכבת מילדים שמגיעים כל בוקר בשמונה, ומורים שמגיעים באותו הזמן. לקח קצת זמן, ופתאום הסתבר שיש אנשים שמביאים את הילדים לבית הספר בכל בוקר, וגם מחזירים אותם הביתה בסוף הלימודים. פתאום התברר שמעניין את האנשים האלה מה קורה לילדים בשעות שבהן הם נמצאים במוסדות הלימוד שלהם, ומסיבות שונות יש להם אפילו מה לומר על כך.
אנחנו בוחרים היכן לגור ולאיזה מוסד חינוכי אנחנו מעניקים את האמון שלנו. הוא המקום שבו אנחנו מפקידים את אוצרותינו היקרים ביותר מדי בוקר. אבל נרצה או לא, גם ההורים הם לקוחות של מערכת החינוך: יש לה השפעה דרסטית על חיינו. הרי אין הורה שמח כשיש לו ילד כואב, בוכה או מתוסכל, ומכאן נובעת המעורבות ההורית בתוך המערכת הגדולה והמורכבת הזאת.
אז כן, אין מה לעשות, ההורים מעורבים כי הילדים זה אנחנו. כי הקול שלנו הוא הקול שלהם. הם עדיין לא יודעים לבטא במילים מדויקות את הקושי, הצורך והתסכול. בשביל זה אנחנו כאן.
מחאת הסרדינים מבטאת צורך עמוק מהמערכת: היא מבטאת את הבקשה של ההורים שיראו את הילד שלהם, שיתייחסו אליו, שיעזרו לו, שלא יפספסו אותו. הרי אין אדם שמתנגד לטענה שצפוף בכיתות וצריך שיהיה צפוף פחות.
המחאה עצמה מבטאת צורך גדול נוסף מהמערכת: צריך דיבור ושיח אמיתי בין מערכת החינוך להורים. לא רק באיסוף כסף למסיבת סיום, אלא שיח מהותי. הגיע הזמן שמשרד החינוך ישכיל למצוא את הדרך לשתף פעולה עם ההורים באופן עמוק ושלם, הרי בסוף כולנו כאן למען הילדים שלנו.
יערה ישורון
יו"ר ארגון 'הורים עובדים לשינוי'
ומנכ"לית פורום המדרשות התורניות לבנות